אל מול ירח חיוור נעתקת נשימתי, עוד יום לא ידע מנוחה ושקט,
מבקש לנום את שנתו העמוקה ללא מפריע. להקת ציפורים עוקפת רקיע
בו לא נע אף לו ענן המעיב על שלוות ערביים. עפות מן הסתם אל
מקום בו ייטב לנפשן. בדל סיגריה נוסף נזרק אל כר דשא שאט אט
משנה את צבעו ללבן מזוהם, הניקוטין שנשאף מתוכו כבר מצוי
בריאותיו של אדם תשוש, מתנשם בכבדות. הירח, לא עוד חיוור הוא
אלא זוהר ומבריק, מפתיע ומשמים, מתרומם לו עד יגיע אל כיפת
השמיים, משם יביט בנמנום מה על הבריות ויתהה על קנקנם. אלו
האחרונים ישיבו לו מבט מלנכולי משהו, בקצה עיניהם דמעה שקופה
ומלוחה, בלבם ממלמלים תפילה חרישית. הירח אינו מבין שפתם - את
זאת יחליטו שלא לדעת. עלי העצים הופכים כהים, וזרקורי
המכוניות, לנוכח החשיכה המתקרבת, ידמו לכוכבים הצצים טרם זמנם.
רוח קרירה תנשב על עורי החשוף, תבריחהו לבקש מקלט תחת קורת גג
בה כרית, עליה אניח את ראשי הטרוד, ושמיכה בה אוכל לכסות את
גופי הרועד.

ירח יאיר ויגן - גם מחר.