אומרים שאפשר לדבר אל המתים. אומרים שאם אדבר או אלחש את
תשמעי, כי את כאן, איתנו.
זה מוזר כי אני לא רואה אותך כאן. את לא קופצת כמו תמיד, לא
מתרוצצת ממקום למקום.
יש כאן שקט לא אופייני לך. אבל אומרים שאת שומעת. אולי אם
אכתוב יעברו אלייך המילים בדרך מלאכית שכזו. אני אוהבת אותך.
אני מצטערת שלא אמרתי זאת יותר כשהיית עוד בחיים, פשוט לא
העליתי בדעתי שדבר שכזה יקרה.
אפילו בבעיות הלילה הנורא ביותר לא דמיינתי שסופך יהיה כשאת
מוטלת על הכביש, מרוסקת כולך מבפנים, ממלמלת מי יודע מה ואיש
אינו לצידך. שתיכנעי על שולחן הניתוחים.
לא שיערתי שבשכונה שלנו במקום שבו היינו משחקות קלאס יתלו שלט
שמודיע בצער רב וביגון קודר על פטירתך. ושהאבות שלנו יתפללו
לעילוי נשמתך בסוכת אבל צהובה.
דעי לך שכל דבר קטן מזכיר לי אותך.
כשאני שומעת שיר רוק ישן ונזכרת במסיבות מחסן בכיתה י', כשאני
רואה מישהי עם חצאית פרחונית כמו שאהבת או סתם כשאני מביטה
במראה ונזכרת  כמה היו אומרים לנו שאנחנו דומות "אתן תאומות?
לא? אז בטח אחיות! לא?" והיינו צוחקות... כמה היינו צוחקות.
הייתי רוצה שתצבטי אותי עכשיו או שסתם תרביצי כמו תמיד. הייתי
אפילו מוכנה שתפילי אותי אחורה תוך כדי ריקוד כמו שעשית לי פעם
לפני כל הבצפר.

אני מצטערת שלא באתי איתך ביום שני לווטרינר ולקניון. לא ידעתי
שזו תהיה ההזדמנות האחרונה להיות איתך.
תמיד היית המלאך שלי אבל היום את יותר מתמיד.