המסדרון היה קצר והוביל לסלון.
דלת בצד שמאל-המטבח מתמשך פנימה עד לחלון רחב, בלי תריסים,
שמשקיף על המפרץ.
שיש בהיר, ארונות מטבח מעץ אורן, מספר כלים מלוכלכים בכיור,
מתקן למים חמים.
יצאתי ללב הדירה. נקודה שממנה ראיתי את חדר האמבטיה והשירותים
(נפרדים), שני חדרי שינה והסלון ממנו יציאה למרפסת קטנה.
מרצפות קטנות וכהות, קירות צבועים בטיח ישן ודהוי.
חשבתי לעצמי שבינתיים זה נראה מתאים.
"כמה ? "
"250 דולר לחודש."
"וזה כולל ארנונה ? "
"לא. רק מים. "
הבטתי על הריהוט החלקי. ארון עץ כהה בפינת חדר השינה ומיטה,
פשוטה עם מזרון דק עליה.
שולחן כתיבה ישן עם שתי מגירות.
התיישבתי על הכיסא הצר, כיסוי פלסטיק עם חור ממנו בוקע מילוי
צהוב, מריח את ריח הטחב, מרגיש משב רוח מהחלון בצד ימין.
"לקחתי."
זה יהיה מושלם. החיים יהיו מושלמים.
הכנתי קצת קורנפלקס עם חלב וישבתי לראות חדשות.
לא קורה פה כלום. שום דבר מעניין בכל אופן. העברתי לערוץ
הסרטים, ערוץ המשפחה - להעביר זפזופ רציני לכתוב זה בלתי אפשרי
ומשעמם-בקיצור העברתי די הרבה תחנות עד שהתחיל לכאוב לי הראש.
נשכתי על הכורסא מסתכל על הפוסטר שהיא קנתה לי ליום הולדת 20,
נזכר קצת בה, קצת בסרט ונרדם.
התעוררתי מזיע בחושך. הלכתי לצחצח שיניים כדי להיפטר מהטעם
הנוראי הזה שגורם לי להקיא.
הטלוויזיה דלוקה והעברתי ל CNN  לראות אם התחילה כבר המלחמה.
עוד לא.
נורא משעמם לי בחיים. התחלתי לנסות ולהיזכר בתקופות טובות.
ששיניתי משהו, שהרגשתי סיפוק, דברים שלא קיימים בשבילי כבר כמה
שנים.
אחרי נזכרתי קצת בילדות וניסיתי לשחזר קצת תחושות מאז. מין
תרגיל מחשבתי תרפיוטי שכזה.
כשהאור התחיל להפציע מבעד לתריסים הלכתי לחדר הוצאתי את
המזוודה הצרה מתחת למיטה.
פתחתי אותה, מוציא באיטיות את הטלסקופ רב העוצמה שקניתי עם מאה
השקל האחרונים ואת החצובה שגנבתי למיקי מהחצר.
הרכבתי אותם באיטיות במרפסת, מלטף את הברגים והפרפריות העדינות
והמשומנות מכוון אותו כך שאראה את החלון שלה בבירור.
היא עדיין ישנה.
פתחתי את התחתית הכפולה והוצאתי את הסריג הצבעוני שלבשה
כשנפגשנו באמסטרדם. בטעות, שבוע אחרי שנפרדנו. לקחתי שאיפה
ונזכרתי.
הסתכלתי שוב דרך העינית אך היא עדיין ישנה.
חשבתי קצת.
את משמעות החיים לא מוצאים, היא לא נופלת מהשמיים. צריך ליצור
אותה. באם יש תוכנית מוגדרת זה יפה, אך לא הכרחי. ניתן ליצור
אותה ע"י חיבור של מיליוני פעולות סתמיות שיכולה להיות להם
איזושהיא מטרה משנית.
העברתי ככה כבר שנתיים.
עובר מדירה לדירה עוקב דרך העינית בחיים לא שלי, מבטל את עצמי
מול חייו של אדם אחר.
יוצר משמעות.