תמיד חשבתי שנועדתי להיות בודדה. זה פשוט היה אחד מאותם דברים
שיודעים עוד מהרגע שנולדים. מין אינסטינקט. איך לינוק, איך
ללכת, איך ליפול, איך לבכות, איך להפגע, איך שוב לעמוד ואיך
לעולם לא להיות מסוגלת להיות מאושרת.
אה כן, כמעט שכחתי. קוראים לי ענת.
כן, כן. סתם ענת. בלי שם משפחה, בלי קידומת ובלי שום פרטים
מזהים. רק ענת. פשוט כזה. למה להסתבך?
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבנתי שאושר אני לא אחווה. טוב,
אולי זאת לא היתה הפעם הראשונה, אבל בהחלט הפעם הראשונה שאני
נזכרת בה. סתם משחק ילדים שגרם לי להזיל דמעה. סך הכל דמעה.
דמעה אחת שצונחת במורד הלחי. לא מזיקה. מתייבשת במהירות. לא
כך?
זה היה בגן. אפילו בגנון. או פעוטון, או איך שלא תקראו לזה.
פשוט תסמכו עליי שהייתי ממש ממש קטנה. קטנה מכדי להבין שהדמעה
שנזלה במורד לחיי היתה פחות משמעותית ממה שייחסתי לה. כל
הסיפור היה על ילד שנתן לי בטעות מכה בראש. הוא אפילו לא
התכוון לזה. או שכן? בכל מקרה לי נשאר הרושם שהוא לא אוהב
אותי. אחרת למה ייתן לי מכה בראש? ואם הוא לא אוהב אותי אז
כנראה שיש לו סיבה לזה. ואם לו יש סיבה לזה אז כנראה שגם
לאחרים בעתיד יהיו סיבות לא לאהוב אותי. ובאמת, למה לאהוב
אותי? אפילו לבכות לא יודעת כמו שצריך.
אני זוכרת ביסודי. נראה לי זה היה כבר יסודי. אבל בעצם, מה זה
באמת משנה?! אני רק זוכרת שזאת היתה אותה תקופה שבה אף אחד לא
באמת מקשיב. כולם מתייחסים כמו אל ילד למרות שהילד מחשיב עצמו
כמבוגר. זאת כמובן כשהוא לא עסוק במשחקי ריצה ומחבואים ותופסת
וחבל וגומי וקלאס. חוץ מהמשחקים האלה, הילד הוא אדם מבוגר לכל
דבר. כמעט...
היתי סתם ילדה שישבה בשיעור תנ"ך. עוד אחד מהשיעורים שאף אחד
לא באמת מבין למה צריך להשקיע בו כל כך הרבה שעות. ושעתיים
בשבוע היו הרבה מעבר לצריך. ישבתי וניסיתי לא להרדם. או
שנרדמתי וניסיתי לא להראות ישנה. או ישנתי וניסיתי להראות רק
רדומה. בכל מקרה, לשיעור לא הקשבתי והעברתי אותו במחשבות על כך
דבר אחד חוץ מהימצאותי בכיתה. ונראה לי שהצלחתי. מחשבותיי
הישנוניות והבוגרות ביותר חשבו על הכל פרט לתנ"ך. או תורה. הרי
ככה קראו לזה אז לא?
אז באותו שיעור תנ"ך, סליחה, תורה, היתי בשלבי הרדמות וחלומות
בהקיץ. אך למרות כל ניסיונותיי לעשות את עצמי ערנית ומתעניינת,
המורה עלתה עליי במהירות וצעקה עליי לעוף מהכיתה. אז יצאתי. לא
עפתי, את זה לצערי אף פעם לא לימדו אותי לעשות. אבל יצאתי
באיטיות ושוב הזלתי דמעה. רק אחת, שנזלה במורד לחיי. אני לא
יודעת אם המורה הבחינה. אני לא חושבת שהיא הבחינה. ובעצם, זה
גם לא כל כך משנה. מה כבר דמעה אחת שווה? זה לא בכי ולא יובש.
משהו באמצע כזה שסתם זורם ומתייבש ולא חוזר על עצמו לעוד מספר
שנים. מי מייחס חשיבות לדמה אחת?
הפעם הבאה היתה בחטיבה. אז כבר הרגשתי ממש מבוגרת. יוצאת
למסיבות, מסתכלת על בנים, קונה בגדים יקרים וחשופים ומגלה את
תולדות האלכוהול. כן, כן. אותו משקה מוזר ומגעיל שמתעקשים לשים
בכל מסיבה. אף אחד לא באמת אוהב לשתות אותו, אף אחד לא מבין
למה מבוגרים עושים את זה בשביל ההנאה, אך כולם שותים. עושים את
עצמם קשוחים. ואז ממשיכים לעשות את עצמם קשוחים בזמן שמקיאים
בשיחים שלמחרת יסריחו ויגרמו לשכנים להתלונן. אותו נוזל קסום
ולא מובן שגורם לכולם לעשות שטויות ואחרי זה ללכת להתנצל או
לנסות להזכר במה לעזאזל הם עשו.
אז כמו שאמרתי, זה היה בערך בחטיבה. אותו גיל טיפש עשרה שממנו
כל ההורים מפחדים. ובעצם, יש להם סיבה לפחד. אז באחת המסיבות
שבה גיליתי את תולדות האלכוהול לצערי גיליתי אותו על בשרי.
יותר מדי נסיונות להראות קשוחה ומנוסה ומעט מדי נסיון ממשי.
מהר מאוד מצאתי את עצמי בחדר, ערומה ואחד הבחורים מהמסיבה שוכב
לצידי. נראה לי התעוררתי מהנחירות שלו. ואולי מהריח המסריח
שבקע מגרונו. ואולי סתם השפעת האלכוהול יצאה מהגוף. ואז התחיל
הנסיון להזכר. להעיר את הבחור, לשאול אותו, ואז לראות אותו
מתלבש במהירות ויוצא מהחדר, מהמסיבה ומחיי ללא שום מילה
נוספת.
אלכוהול אמרנו הא? בהחלט דבר מוזר...
והפעם האחרונה שאני זוכרת, אותה פעם שגרמה לי סוף סוף להבין
שאכן נועדתי להיות בודדה. אותה פעם אחרונה היתה כבר בצבא. כן,
אותו שרות של שנתיים לבנות שבהתחלה כל כך מתלהבים ממנו ואז
סופרים דקות עד שיגמר. אותו שרות זוועתי שלא מוצאים בו שום
חוויה עד שהוא נגמר. אז השרות שלי לא היה מאושר כלל. ובזמן
תקופה קשה של המון עבודה ומעט אנשים תומכים פניתי לאדם היחיד
שהיה שם בשבילי. חברי הצמוד במשך השנה האחרונה. אותו אחד שהיה
שם לשמוע את כל הצרות, את כל הבעיות, אותו אחד שתמך, חיבק
ונישק וניסה לעזור עד כמה חשב שהוא יכול. למרות שבעצם הוא אף
פעם לא חשב שהוא יכול לעזור. עד כדי כך לא חשב שיכול לעזור עד
שהבין ביום אחד בכלל לא מאושר שיותר טוב יהיה לשנינו לבד. יותר
נכון לא לבד, פשוט בלי השני. זאת אומרת, אפשר שיהיה שני, רק
שזאת לא תהיה אני.
הוא אמר לי את זה והלך. סגר את הדלת מאחוריי ויצא מחיי. זאת
אומרת, הוא לא באמת יצא מחיי. אבל יצא מחיי האישיים. ועכשיו
כשנראה זה את זו לא אזכה לחיבוק או תמיכה אלא שלום סתמי ו"מה
נשמע".
ואז הבנתי באמת שאני בודדה. וכבה לא נזלה מעיני דמעה. והלחי לא
התייבשה במהירות. הדמעות זלגו וזלגו והחולצה שלי הוכתמה בדמעות
ולא של מישהו שיתמוך בי. לא סתם מישהו, אלא אותו אחד שהחליט
לצאת מחיי ולסגור את הדלת מאחוריו.
ואז למדתי לבכות
ולמדתי מה זה באמת להיות בודדה.