ברחוב הישן הזה שניצב חסר דופק,
ראיתי את פנייך שוב.
ומלאכים מן השמיים הקיפוך מחדש,
וכל זיכרונותיי המודחקים שבו והונחתו בליבי כפצצות אהבה.

ובאותה העת, קרסו כל הבניינים שבניתי,
וברגע קט נשכחו כל המלחמות שלחמתי.
באותה השנייה נעלמתי מנשמתך,
אבדתי לעולמי עד במערבולות הסוחפות אותי אל מעמקי עולמך.

ושוב נאלצתי לבנות, קומה אחר קומה, מרצפת אחר מרצפת, את ארמון
חלומותיי.
חזרתי לחיפושיי, אחר האמת שבשקר, אחר המוות שבחיים.

ובאותו הזמן, התפתלו השבילים שהצבתי בחיי,
שבה הדמעה והציפה עיניי.
התדפק לו הכאב בדלת ביתי,
ואת, חדרת שוב, לנשמתי...