רק אתמול הבטחת לי אותך לתמיד...
אתמול אמרת שאתה כ"כ אוהב, שאתה כ"כ מעריץ אותנו יחד.
רק אתמול ישבנו ביחד על הלבונה והנחת את שפתיך על פני... החזקת
לי חזק חזק את היד ולא הרפית. היית כולך מאוהב ומסמיק. כולך
רועד.
אמרת שיש לנו טלפתיה, שתמיד אנחנו בסוף מוצאים את עצמנו באותה
הדרך. איכשהו אנחנו תמיד מוצאים את עצמינו ביחד בפרשת דרכים
ושנינו בוחרים לשתוק, לראות לאן זה יקח אותנו, הכי רחוק אבל
קרוב קרוב. רק שותקים, לא מדברים, אפילו לא מביטים קדימה. רק
עיניים לעיניים. מבט למבט.
כבר התרגלתי לזה. ידעתי כבר שתוביל אותי קדימה. אתה לפניי. אבל
נעלמת לי. עצמתי לרגע עיניים וכשפקחתי אותן כבר לא היית
מקדימה. היו על פניי רק דמעות. רק דמעות. אז איך עכשיו אוכל
לכלוא אותן כשאתה כבר לא פה לצידי?