לפעמים כל כך נמאס לי ממנה שאני פשוט שותקת.
נמאס לשמוע, להקשיב.
נמאס לשתוק.
מאסתי בלהתנהג כאילו הכל טוב.
כל הזמן מנסים להסתיר ממני... גם זה נמאס.
כשהם מדברים בשפה משלהם...זה לא שאני לא מבינה.
תפסיקו לצפות ממני.
כל היום כל הלילה עם הלחץ הזה. זה משגע.
אז תגידו לי, מה יקרה אם אני לא אהיה מושלמת?
אם אני אעשה מה שלי ורק לי בא, אז מה???
אני מגעילה את עצמי, את בכלל לא מכירה אותי!
אם רק היית יודעת...
קשה לדמיין את זה...
אני רק יודעת דבר אחד, זה לא שאני לא אוהבת אותך.
כי גם את קצת כמוני, כמו שאני אלייך, צבועה,
הבן אדם הכי מתוק שהכרתי.
אני חושבת שאם את ואני היינו מכירות אחת את השניה
זה היה עולם אחר לגמרי. אולי הייתי פחות משוגעת.
זה לא יקרה.
הכל בגלל שתי מילים:
כבוד, בושה.
לגלות שאנחנו בני אדם... זה מבייש לא?
מעצבים מתחיל לעלות חיוך, כזה מצב אירוני.
תמשיכי ,תמשיכי לחייך.