מאחורי הגופייה הלבנה היו מסתתרות
מאות נקודות חן שצרבה השמש
כאילו היו גלקסיות של כוכבים רחוקים
והידיים כל כך שקופות עד שאפשר לראות איך
נימים אדומים מתחברים לורידים כחולים
איך שהם חוצים לה את היד לאורך ולרוחב
כמו נהרות קפואים (כאלה שרואים בערוץ הטבע).

כשהיא עולה לבקש סוכר או ביצה לעוגה של שבת
אני ממלמל משהו לא ברור ומחייך
איך שהיא מצליחה לבלוע אותי עם העיניים טיפש
לפעמים נדמה לי שאם רק הייתה  יכולה היא הייתה
שולחת לשון ענקית וזוללת את כל מה שעומד בדרכה.

על הרצפה אני מניח את הפנים
כדי להתקרר מהחום המעיק וכדי לשמוע אותה
ספק בוכה ספק צוחקת.

משהו אחר סופר כוכבים.
משהו אחר מפשיר נהרות קפואים.