את עידו פגשתי בדרך לבית הספר, ביום הראשון ללימודים בחטיבת
הביניים.
התקדמתי באיטיות, ספק הולך ספק גולש על הקורקינט הישן שלי,
והבטתי בקבוצות הילדים שהלכו לאותו הכיוון כמוני. ניסיתי לנחש
מי מהם יהיה איתי באותה הכיתה, ומי לומד בכיתות גבוהות יותר,
כשפתאום שמעתי חריקת גלגלים, ומישהו שאל: "הי, ילד, רוצה
טרמפ?".
האופניים שלו היו אדומים ומבריקים.
לא הבנתי מה בדיוק הוא מציע, ובטרם הספקתי לשאול קפץ
מהאופניים, הוריד את שרשרת הברזל שהייתה מלופפת מסביב לכיסא
האופניים, וחיבר את כידון הקורקינט לסבל האופניים.
כשהזדקף הגיע לי כמעט עד לכתפיים. עיניו החומות חייכו אליי:
"מוכן להמראה?".
אחזתי בחוזקה בידיות הקורקינט, וליתר ביטחון הנחתי עקב מעל
המעצור.
הוא התיישב על האופניים, והחל מדווש במהירות. היה לו הרבה כוח
יחסית לילד נמוך ורזה, הוא הצליח לגרור אותי ואת הקורקינט בלי
שום בעיה.
הרוח נשבה לתוך עיניי, ניפחה את חולצת הטריקו שלי, פרעה את
שערי, וניסתה לקרוע את תיק הגב מכתפיי. זה היה נעים. כך בדיוק
חשבתי שמרגישים כשרוכבים במהירות על אופניים.
הוא סובב את ראשו לאחור לרגע קצר, ואמר שקוראים לו עידו.
"אני עומר", צעקתי.
ליד שער בית הספר הוא בלם, ושנינו פנינו לעבר הסככה בה נועלים
את האופניים.
"אין לך אופניים?" שאל.
"אאא... אני..." הסבתי את עיניי לעבר הקורקינט הישן שלי. עידו
עקב אחר מבטי.
"אתה לא צריך להתבייש", הוא הרים את ידו למעלה, וטפח על כתפיי,
"לא לכולם יש כסף לאופניים."
הבטתי לכיוון השני, כדי שלא יראה בפניי את האופניים החדשים
והמשוכללים, שקיבלתי במתנה לכבוד סיום בית הספר היסודי.
הלכנו ביחד לעבר הכיתות.
"באיזה כתה אתה?" עידו שאל.
"ז/5, ואתה?"
"ז/3, ואני לא מקנא בך", הוא הניע את ראשו מצד לצד ברחמנות.
"למה?"
"כי דולב לומד בכיתה שלך. הוא למד איתי ביסודי. סתם ילד מעצבן
שאוהב להציק לילדים אחרים."
"ובכיתה שלך לומד גולן," גיחכתי, "הדולב של היסודי שלי."
למדנו בסך הכול שלושה ימים, ואז יצאנו לחופשת ראש השנה. כמו
בכל שנה, הלכתי עם סבא שמואל לבית הכנסת.
סבא שלי הולך לבית כנסת רק בראש השנה ויום כיפור. אני אוהב
ללכת איתו. תמיד יש לו סוכריות וממתקים בכיסים, והוא מצחיק
אותי.
את התפילות אני לא כל כך אוהב, הן די משעממות, וכשאני מתחיל
להשתעמם המחשבות שלי נודדות, אני מאבד את המקום בתפילה, ומתחיל
להציץ לכל הכיוונים כדי לראות באיזה דף נמצאים המתפללים
האחרים. כשסבא שלי רואה ש"יש לי קוצים בטוסיק" - כך הוא קורא
לשעמום שלי - אנחנו יוצאים להתאוורר בחצר, והוא מספר לי כל
מיני סיפורים מעניינים מהתקופה שבה שירת בפלמ"ח. את הסיפורים
שלו אני מאוד אוהב, למרות שהוא מספר אותם שוב ושוב הם בכלל לא
משעממים.
יותר מהכול אני אוהב את תקיעת השופר, כי זה הזמן היחידי בשנה
שאפשר לבקש משאלות מאלוהים.
כמו תמיד, סבא התחיל למלמל את התפילה במילים לא ברורות, ואני
דפדפתי במהירות בסידור. ביד שמאל החזקתי את כל הדפים שנשארו עד
תקיעת שופר. היו המון. ככל שערימת הדפים הלכה והתקצרה נהייתי
מתוח ונרגש יותר, חששתי שלא אבקש את המשאלה שלי כמו שצריך.
ידעתי בדיוק מה אני הולך לבקש. מאז שהייתי בכיתה א' אני מבקש
את אותו הדבר.
כשבעל התקיעה שלף את השופר מהמגירה, עצמתי עיניים, והתפללתי
חזק.
אלוהייים - תקיעה, בבקשההה - תרועה,
תעשה-שאצליח-לרכב-על-אופניים-בלי-גלגלי-עזר - שברים.
"אני רואה שאתה מתפלל בהתכוונות מיוחדת", סבא לחש לי. "ביום
הכיפורים תדע אם התפילה שלך התקבלה."
אבל לא היה לי זמן לחכות עד יום כיפור.
כבר באותו הערב, אחרי ארוחת החג, הכרחתי את אבא שלי לאמן אותי
שוב ברכיבה על אופניים. התאמנו בחושך כדי שאף אחד לא יראה.
כל פעם שאבא עזב את הכיסא מיד נטיתי הצידה, ונאלצתי להוריד רגל
לאדמה כדי לא ליפול. אבא דווקא התאמץ יותר מהרגיל. רץ אחריי
והזיע, ואפילו כמעט שלא צעק עליי.
כל כך רציתי לדעת לרכב, לדווש במהירות כמו עידו. חלמתי להגיע
לבית הספר ביום שלמחרת החג רכוב על האופניים שלי, ולספר לעידו
את האמת.
אמנם לא שיקרתי לו במילים מפורשות, אבל נתתי לו להאמין שאני
עני, והמצפון הציק לי.
למחרת החג, השתרכתי על הקורקינט בדרך לבית הספר, כשעידו עצר
לידי. "עומר, הבאתי לך סנדוויץ' עם שוקולד."
"כבר יש לי סנדוויץ' עם שוקולד."
"קח, אל תתבייש," עידו לא ויתר, ואפילו לא היה נבוך: "לאמא שלי
לא אכפת לעשות גם לך. לעזור קצת, אתה יודע."
הייתי צריך לספר לו את האמת באותו הרגע. אבל לא יכולתי.
הנדיבות שלו בלבלה אותי, וכדי להיחלץ מהמבוכה לקחתי את
הסנדוויץ', ונגסתי נגיסה ענקית.
הלכנו זה לצד זה. הוא הוביל את האופניים ואת הקורקינט, כדי
שאוכל להחזיק את הסנדוויץ' בשתי הידיים. בזמן שלעסתי סיפר לי
בהתלהבות על הפלייסטיישן שקיבל במתנה לראש השנה, והזמין אותי
לבוא אליו אחרי הצהרים, כדי שנשחק בו ביחד.
לא סיפרתי לו שיש לי בבית גם פלייסטיישן, גם פלייסטיישן 2 וגם
גיימבוי.
אמרתי שאני לא יכול לבוא אליו.
"אולי אתה רוצה לבוא לטיול אופניים ביום שבת? אני ועוד כמה
ילדים מהיסודי שלי נוסעים כמעט כל שבת לשדות, רוצה לבוא?"
מילאתי את הפה בסנדוויץ' עם שוקולד, ומלמלתי "לא" בפה מלא.
"אוי, איזה מטומטם אני," עידו עזב לרגע את הקורקינט והכה לעצמו
על המצח, "שכחתי שאין לך אופניים. אל תדאג, מישהו כבר יביא לך
אופניים של אח שלו או משהו כזה. תסמוך עליי שאני אארגן לך
אופניים, מה אופניים, סופר אופניים!"
"לא, אני לא יכול לבוא. ביום שבת אני נוסע ל..."
ניסיתי להמציא תירוץ. לא רציתי לשקר יותר מדי, חשבתי לומר שם
של מקום שיש סיכוי שבאמת ניסע אליו בשבת, ואחר כך לשכנע את אבא
ואמא לנסוע לשם, כדי שהתירוץ יהפוך למציאות אמיתית.
ואז נתקלנו בדולב וגולן.
אם היינו שמים לב ששני אלו צועדים לפנינו באיטיות דווקאית
בוודאי היינו מאטים, ומחפשים דרך לעקוף אותם. אבל היינו שקועים
בשיחה, ולא שמנו לב שהם מזדחלים לפנינו, ומחפשים צרות.
גלגל האופניים שפשף את רגלו של גולן, והוא הסתובב אחורה בכעס.
"בוא'נה, יא גמד!"
גולן היה גבוה מעידו בסנטימטר או שניים. בסיטואציה אחרת אולי
היה מצחיק שהוא קורא לו גמד, אבל לא באותו הרגע, כשתפס את עידו
בחולצה, והניף את אגרופו: "ת'זהר איך שאתה נוסע".
"עזוב אותו", צעקתי בפה מלא.
"סתום, שמן!" דולב אמר.
אף פעם לא קראו לי שמן. ידעתי שאני לא דק, אבל כשדולב קרא לי
שמן, מיד הרגשתי כבד לפחות כמו פיל, וכל כך המום מעצם הידיעה
שאני שמן, שלא הצלחתי לומר דבר כדי לעזור לעידו. לא שהיה צריך
את עזרתי.
"אני לא מפחד ממך, גולן," עידו עמד בגבורה, ידיו אוחזות
באופניים מימין ובקורקינט משמאל, "אתה סתם נטפל למי שאתה חושב
שהוא יותר חלש ממך."
גולן הרפה מחולצתו של עידו.
"פעם הבאה שאתה נתקל בי אני שובר לך ת'אופניים", נופף באצבעו
באיום מול פניו של עידו.
"וגם את שלך, שמן," דולב הוסיף, "לא שיש עוד הרבה מה לשבור
בקורקינט המעאפן ש'ך."
שניהם הביטו אחד על השני, וצחקו כאילו הקורקינט שלי הוא בדיחה
מצוינת.
"אל תפחד מהם", עידו אמר אחרי שהם הלכו.
הוא נראה רגוע, כאילו לא קרה כלום. אני הייתי בהלם במשך כל
אותו היום.
דולב וגולן הפכו אותנו לפרויקט מיוחד. הם ניסו לתפוס אותנו
ברגעים בלתי צפויים. השתדלנו להתחמק מהם, אבל פעם אחת גולן טרק
את שער מגרש הכדורסל בדיוק כשיצאתי מהמגרש, וכמעט פגע לי
בפרצוף. דולב זרק את התיק של עידו מהקומה השנייה הישר לתוך
ערוגת הפרחים, בדיוק כשהממטרות פעלו וכל הספרים והמחברות שלו
נרטבו.
היה רק דבר אחד טוב בהטרדות שלהם - מרוב שעידו ואני היינו
עסוקים בהימלטות מצמד הבריונים, לא היה לי כמעט זמן לחשוב על
השקר.
רק במשך רגע קצר כשהסנדוויץ' החליף ידיים בבוקר, ובלילה,
כשהמצפון ייסר אותי, ולא נתן לי לישון.
כל לילה החלטתי שלמחרת אספר לעידו את האמת. תכננתי אסטרטגיות
שיחה כמו במשחק שחמט - מה אני אגיד, ואיך הוא יגיב, ואיך אגיב
אם הוא לא יגיב בדיוק כמו שאני מתכנן.
וכל בוקר, בזמן שהסנדוויץ' החליף ידיים, ניסיתי לגייס כוחות
כדי לומר את האמת. החזקתי את הסנדוויץ' ביד, והבטתי עליו כאילו
הוא יכול לדבר במקומי.
עידו חשב שלא נעים לי לקחת ממנו את הכריך, ועודד אותי - "נו,
תאכל, אל תתבייש".
עם הנגיסה הראשונה, נכנעתי לטעם המתוק, ודחיתי את הוידוי ליום
המחרת.
בזמן שאכלתי עידו הציע כל מיני הצעות לבלויים של אחר הצהרים
בבית שלו או בבית שלי, ולכולם סירבתי. כל פעם עם תירוץ אחר: יש
לי חוג, אני חייב לסדר את החדר, הבטחתי לשמור על אחותי הקטנה.
הרגשתי כמו עכביש שמסתבך בקורים שהוא עצמו טווה.
לא רציתי לשקר, אבל פחדתי לומר את האמת.
וכך חלפו הימים עד ליום כיפור.
"השנה אני צם עד הסוף", אמרתי לסבא שמואל כשבא לאסוף אותי
לתפילת "כל נדרי" בערב החג.
סבא חייך, וקמטי הצחוק שבזוויות עיניו העמיקו. "תתחיל, ונראה
עד איפה תגיע. מקסימום - תצום בין הארוחות כמו בכל שנה."
בבוקר החג היה חם. אני לא יודע כמה זמן התפללנו, הרגשתי שהזמן
לא עובר, והצמא שבר אותי.
"אני עוד מעט חוזר", לחשתי לסבא. שכנעתי את עצמי, שלגימה קטנה
של מים מהברזייה בבית הכנסת לא הורסת את הצום. אבל הברזיות היו
מנותקות, והצמא שיבש את דעתי.
החלטתי לרוץ הביתה, לשתות קצת, ולחזור מהר לבית הכנסת.
המרחק בין בית הכנסת והבית אינו גדול, יש רק כמה בתים בין בית
הכנסת והכביש הראשי, אחר כך לחצות את המדשאה של הגינה הציבורית
ואת גן המשחקים שצמוד אליה, עוד כביש, שני בתים - ומגיעים.
המוני ילדים על אופניים מילאו את הכביש הראשי בין בית הכנסת
לגינה הציבורית, והזכירו לי את תפילת ראש השנה שלי,
בבקשה-אלוהים-תעשה-שאצליח-לרכב-על-אופניים-בלי-גלגלי-עזר,
ונשבעתי - אהיה ילד טוב, אסדר את החדר בלי שאימא תצטרך לבקש,
אפילו הבטחתי לאכול מסלט החצילים המגעיל של סבתא גילה.
חציתי את המדשאה וחשבתי: אלוהים -
תעשה-שאצליח-לרכב-על-אופניים-בלי-גלגלי-עזר, ואני אספר לעידו
את כל האמת.
"עומר, עומר." לרגע אחד לא הבנתי מה קורה, הצמא, התפילה, החום.
חשבתי שאלוהים מדבר אליי.
"עומר, פה, בין השיחים."
עידו. האופניים שלו היו זרוקות על הדשא, כנף אחת מעוקמת,
הדינמו קרוע. הוא עצמו היה שרוע על האדמה בין שתי שורות השיחים
הנמוכים שהפרידו בין המדשאה לגן המשחקים. פניו היו מלוכלכות,
ורגלו השמאלית עקומה בצורה לא אנושית. פילסתי דרך במרווח הצר
בין שני שיחים, וכרעתי לצידו.
"ברחתי מדולב וגולן, ונפלתי. אני חושב ששברתי משהו. לא יכול
לזוז."
הייתי המום מכדי להגיב.
"עומר, אני צריך עזרה."
"עומר, קדימה, קח את האופניים שלי, וסע להזעיק עזרה."
"עומר!"
התעוררתי. "מה לעשות? מה לעשות? לעזור לך לקום?"
"לא! כל תזוזה כואבת לי נורא."
"תגיד לי מה לעשות!"
"קודם כל תירגע, ואחר כך תזעיק עזרה."
"להזעיק עזרה?" מלמלתי, "איך? מה?"
"קח את האופניים שלי", עידו נשאר רגוע, למרות שהסבל השתקף
בקולו.
"אני לא יודע לרכב על אופניים."
חשבתי כל כך הרבה על המשפט הזה: איך להתאים לו את הטון הנכון,
ואת העוצמה, איזה מבט צריך להצמיד לו. ופתאום הוא התפרץ. ככה
סתם, בלי שום הקדמות.
לא הייתי בטוח אם באמת אמרתי את המילים בקול, כי שום דבר לא
השתנה מסביב.
האדמה לא בלעה אותי, הרחוב לא השתתק, ועידו - עידו אמר: "תקשיב
טוב, אני אלמד אותך, תעשה ככה - - -"
הוא הסביר, ואני עשיתי בדיוק מה שאמר.
הרמתי את האופניים, החזקתי את הגלגל הקדמי בין הרגליים,
ויישרתי את הכידון.
אחר כך עמדתי בצד שמאל של האופניים, הנחתי את רגל שמאל על
הדוושה וביצעתי במהירות שרשרת של פעולות מסובכות, שכללה הנפת
רגל ימין מעבר לכיסא, התיישבות, הנחת כף רגל ימין על הפדל
הימני, דחיפה ורכיבה.
רכיבה.
אומרים שבפעם הראשונה שרוכבים על אופניים מרגישים התרוממות רוח
ושמחה עמוקה. אבל לא הרגשתי שום דבר מיוחד. רכבתי. וזהו.
האופניים עמדו עם הפנים לכיוון בית הכנסת כשעליתי עליהן. רכבתי
בלי לחשוב, וכשנזכרתי שלא ראוי לחלוף באופניים ליד בית הכנסת
ביום כיפור, כבר נמצאתי בתוך החצר.
ברחבה עמדו מתפללים שיצאו לשאוף אוויר, לבושים בגדי חג ומכוסים
בטליתות. הם הביטו עליי בכעס.
לא שמעתי בדיוק מה אמרו, רק את הטון הנוזף שהתלווה למלמולים,
כשקול מוכר התגבר על הרחש: "רבותיי, תירגעו. עומר הוא הנכד
שלי, ואם הוא בא לכאן באופניים בוודאי יש לו סיבה מוצדקת."
סבא יצא מתוך קבוצת המתפללים, התקרב אליי במהירות: "עומר'קה,
הכול בסדר?"
האנשים האחרים בחצר התקרבו גם הם, פניהם כועסות. כשהיו מספיק
קרובים שמעתי אותם מתלוננים: "חוצפה!", "אופניים בבית כנסת!
ביום כיפור!", "איזה חינוך, צצצ...", "הנוער בימינו, לא
להאמין!".
"רבותיי, אני מבקש מכם, תנו לנער להסביר", סבא הרים ידיים
בתחינה, ומקהלת הקולות הרוטנים השתתקה.
"עידו... בין השיחים... בגינה הציבורית... רגל שבורה..."
מלמלתי חצאי משפטים, אבל סבא הבין.
"כמובן! מדובר בפיקוח נפש! כמו שאמרתי, רבותיי, עומר לא היה בא
לכאן על אופניים לחינם."
סבא הידק את הטלית מתחת לצווארון חולצתו, ועלה על האופניים.
"עומר, רוץ אחריי!" פקד לפני שהתחיל לדווש במהירות.
סבא זקן רוכב על אופניים של ילד, כשטלית לבנה מתנפנפת מאחוריו
כמו גלימה של סופרמן, הוא מראה שמתאים יותר לפורים ולא ליום
כיפור.
כל מי שהיה ברחוב באותו הרגע עצר להביט בו, וכשראו אותי רץ
אחריו התחילו לרוץ אחריי. לרגע הרגשתי כמו דמות מתוך סרט. תוך
כדי ריצה נאספו עוד ועוד אנשים שרצו אחריי בלי לדעת לאן ולמה.
כולם נעצרו ליד גוש השיחים, ואני פילסתי לי דרך במרווחים
וכרעתי על האדמה מתנשם ומתנשף. עידו שכב באותה תנוחה.
סבא עמד למרגלותיו, ידיו קורעות את הטלית הלבנה לפיסות בד
מוארכות.
"אל דאגה, חייל, אנחנו לא משאירים פצועים בשדה קרב", סבא אמר,
ושרק לעצמו מנגינה צבאית.
קהל הסקרנים התאסף מאחורי שני גושי השיחים שמימיני ומשמאלי.
הבטתי לעבר הגוש שבקצה המדשאה, וניסיתי להבין מה קרה. עידו
כנראה רכב על הדשא ונתקל בשורת השיחים הראשונה, עף מעליה ונפל
על האדמה שמפרידה בין השיחים.
סבא הבחין בקהל הסקרנים וקרא: "אנשים יקרים, אני זקוק לענפים
חזקים".
מטר של ענפים נחת ליד סבא, הוא בחר שניים שלא היו מעוקמים מדי,
קיבע את רגלו השבורה של עידו, והידק בתחבושות שיצר מהטלית.
"אני הייתי חובש עוד בזמן הפלמ"ח," אמר כשידיו מגלגלות את הבד
על רגלו של עידו, "ואני אומר לך, ילד, הכול יהיה בסדר."
כמות האנשים שהקיפו אותנו הלכה וגדלה מרגע לרגע. גם המתפללים
מבית הכנסת עמדו בקהל, הפעם המלמולים שלהם נשמעו שבעי רצון.
לפתע נשמעו צפירות עולות ויורדות, הבחנתי באמבולנס שנעצר על
הכביש הראשי ליד הכניסה לגינה הציבורית.
גבר ואישה בחלוקים לבנים הוציאו אלונקה מהאמבולנס, וגלגלו אותה
על המדשאה לכיוון ההתקהלות.
"זה הם! זה הם!" עידו הצביע לעבר נקודה מאחורי גבי.
דולב וגולן נדחפו בין האנשים כדי לראות מה גרם להתקהלות.
כשעידו זיהה אותם, הסתובבו, וניסו לברוח. כמה אנשים תפסו אותם,
ודחפו אותם למרכז המעגל, בין שתי שורות השיחים.
"הם רדפו אחריי, בגללם נפלתי לשיחים. הם אשמים!" עידו הצביע
לעבר דולב וגולן.
האלונקה נעצרה בקצה המדשאה, קרוב לשיחים. האח והאחות בחלוקים
הלבנים פילסו דרך בתוך הקהל ובתוך השיח כדי להגיע לעידו.
"מה פתאום? לא עשינו כלום!" דולב ניסה להצטדק בשם שניהם.
"אני לא אשם בכלום, זה הכול הוא עשה", גולן בחר להאשים את
דולב.
"מניאק, גולן, זה הכול אתה אשם."
דולב הרים אגרוף הישר לבטנו של גולן. גולן הרים אגרוף לעבר
מצחו של דולב, אבל לפני שהאגרוף פגע במטרתו, שני אנשים מהקהל
הזדרזו לחדור למרכז המריבה והפרידו ביניהם. אחד אחז בזרועותיו
של דולב, והשני אחז בזרועותיו של גולן.
הציבור זעם: "צריך ללמד אותם לקח", "להזמין משטרה", "בית סוהר
מגיע להם, בית סוהר".
סבא עזר לפרמדיקים להניף את עידו מן הקרקע. שלושתם נשאו אותו
לעבר האלונקה, והשכיבו אותו עליה.
"רבותיי, אל תשכחו שיום כיפור היום," סבא אמר כשהשניים בחלוקים
הלבנים גלגלו את האלונקה לעבר האמבולנס, "אנחנו מצווים
לסלוח."
"נכון, הוא צודק", אמרו המתפללים, שעדיין עמדו בקהל.
"קדימה, חבר'לך, אתם צריכים להתנצל לפני החבר שלכם."
סבא אחז בצווארוניהם של דולב וגולן, והוביל אותם לעבר
האמבולנס.
האלונקה כבר הועמסה, כשהשיירה הגיעה. בראשה סבא לבוש בחולצה
חגיגית וקרעי טלית, אוחז ביד אחת בזרועו של דולב וביד השנייה
בזרועו של גולן. שני גברים חסונים אחזו אותם בזרוע השנייה כדי
שלא יברחו, ומאחור קהל גדול של אנשים וילדים.
"אתם רוצים להגיד משהו?" האחות שאלה.
דולב וגולן לא ענו.
"נו, קדימה, עוד מעט תפילת נעילה", סבא זירז אותם.
דולב התחיל ראשון. הרים את ראשו, והביט בעידו. הוא פער את פיו
כאילו הוא רוצה לומר משהו, וסגר אותו שוב.
"אני מתנצל ומבקש סליחה", גולן אמר.
"גם אני מתנצל ומבקש סליחה", דולב אמר.
"אתה סולח להם?" סבא שאל.
"רק אם יבקשו סליחה גם מעומר!"
"אתה סולח לנו?" דולב הביט בי במבט מתחנן.
כולם הסתכלו עליי. התעלמתי מהמבטים הנוקבים, והתבוננתי בעידו.
הכאב שראיתי בפניו הכאיב לי, וידעתי, אני חייב להתוודות עכשיו.
נגמרו התירוצים. זהו. עכשיו - או לעולם לא.
התמלאתי בתחושה הנעימה שמקדימה את עשיית הדבר הנכון.
ידעתי שהוא יסלח. הוא חייב לסלוח.
"עידו, אני חייב להגיד לך משהו."
"קודם תסלח להם. תגיד שאתה סולח להם", עידו לא רצה לשמוע.
גם האחות נראתה קצרת רוח.
"בסדר, אני סולח לכם", אמרתי בקול כנוע.
עידו הרים את אגודלו. האחות סגרה את דלתות האמבולנס. סבא
התיישב ליד הנהג, ושלח לי עוד כמה הוראות אחרונות.
כעבור שניות ספורות האמבולנס נעלם. הצפירות נשמעו עוד זמן מה,
ואחר כך התפוגגו כמו הקהל הגדול.
דולב, גולן ואני נשארנו מאחור.
"אז מה, שמן, אתה צם כדי לרדת במשקל?" גולן שאל.
דולב גיחך.
הסתכלתי בהם. איך הם לא מתביישים? לפני פחות מדקה התנצלו, וכבר
חוזרים לסורם?
"יאללה, אל תהיה כזה כבד," דולב אמר, "אתה לא רואה שצוחקים
איתך?"
הוא הרים את ידו, וטפח על כתפי בידידות.
לא הפכנו לחברים טובים.
אנחנו לא חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה, אבל מאז אותו
היום שררה בינינו הפסקת אש.
דולב וגולן המשיכו להציק לילדים חלשים מהם. לא חשבתי שהם
יפסיקו להציק בעקבות האירוע, אבל גם לא חשבתי שתהיה לי השפעה
כזו חזקה עליהם - כל פעם שאני עובר לידם בזמן שהם מציקים לילד
כלשהו, הם מיד עוזבים אותו, ומבקשים סליחה.
ומה באשר לעידו?
נפגשנו שוב בבית הספר אחרי חופשת סוכות. עם רגל מגובסת הוא לא
היה יכול לרכב על אופניים, ופגישות הבוקר שלנו פסקו. אמא שלו
הסיעה אותו עד שער בית הספר, ומשם בתורנות שהמורה קבעה, מישהו
גלגל את כסא הגלגלים שעליו נאלץ לשבת עד שהשבר התאחה. מכיוון
שלמדנו בכיתות מקבילות, לא הייתי חלק מהסבב.
לא הצלחתי לאזור אומץ כדי לספר לו את האמת, גם לא רציתי להמשיך
לשקר ולהמציא תירוצים, אז בחרתי בפיתרון הכי קל - התרחקתי.
וכך, החברות של עידו ושלי גססה עד שמתה לגמרי.
בקרוב שוב יגיע ראש השנה. אני יודע מה אבקש הפעם: אלוהים,
בבקשה, תעשה-שעידו-ואני-נוכל-לחזור-להיות-חברים.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.