כבר לא פעם שאתה עוצר ומביט בתמונות
אתה נהנה להיזכר בהן
כי ברגע אתה חוזר לשם.
מציץ בהן
נוגע בהן
ואולי גם דומע...

במרחק נשיקה חווה מחדש
ויותר מפעם מרצד לך את השיחות, החיוכים
ואין סוף הנשיקת שהיו לך.

מתרפק על זיכרון יחיד של שניים
וחושב,
שלפעמים אתה לא מבין את עצמך.
יודע,
שלא רק אתה היית שם.
והתמונות כבר טמונות בליבך הזועם
והן מכאיבות לך
אחת אחת
כי הן נעימות כל כך.

ועכשיו אתה דומע
מזיכרון יחיד של שניים
כילד אבוד
בין אלפי תמונות פזורות...