כבר ארבעה שבועות שלא חזרתי. זה אומר שלוש שבתות שלא עשיתי
בבית. לא שמעולם היה לי אכפת, כי נגיד שאת כל הצבא שלי אני
העברתי בשוחות מלאות בבוץ, רקובות ומסריחות, לא רק ארבעה
שבועות אלא יותר אפילו, משהו כמו... שמונים שבתות שהעברתי
בבורות מסריחים עם אפוד וגליל. אבל כבר ארבעה שבועות שאני לא
נמצא בסביבה הטבעית שלי. כאילו שאת השוחות האלה לא הפכתי
לסביבה טבעית, אני אומר לך, תזרקי אותי באמצע שוחה ואני ארגיש
הכי בבית בעולם, עם מטבח וסלון וחדר שינה קטן. תאמיני או לא,
אבל אפילו זיינתי פעם בשוחה. פעם המש"קית חינוך שלנו הגיעה
אלינו למוצב כדי לבדוק את מצב המוטיבציה בשטח ואני העליתי לה
את המוראל, אם את מבינה למה אני מתכוון. בואי נגיד, אני לא
צריך את הבית בשביל להרגיש... להרגיש בבית. זה מוזר, כי למרות
שעשיתי שמונים שבתות בשוחה, פתאום השבת הזאת, שהיא כבר הרביעית
שאני לא עושה בבית, עושה לי רע בבטן. כאילו מאז שעברתי לפה אני
מנותק מהבית אבל עדיין חלק ממנו. את מבינה למה אני מתכוון? לא
שיש לי בעיה עם להיות מנותק מהבית כי בכל זאת אני בצבא הייתי
מאוד מנותק מהבית. אפילו הייתי כל כך מנותק שיום אחד באתי
הביתה וגיליתי שלאחי נולדה בת. ככה מנותק הייתי. כאילו...
הייתי כל כך מנותק ש... חזרתי הביתה ואמא שלי שאלה אם באתי
לראות את הדירה, את מבינה? אין לי בעיה עם זה. כלומר, זאת לא
הבעיה, הבעיה מתחילה כש... אני יושב לראות יומן שישי בטלוויזיה
ואין עם מי להריץ צחוקים על זה מ"הארץ". לא שאני צריך מישהו
להריץ איתו צחוקים, כן? אני יכול להצחיק את עצמי יופי גם בלי
עזרה, אבל זה פשוט לא אותו דבר כשאתה רוצה לצעוק "כפרה, תביאי
לי בירה מהמקרר!" ואין מי שיביא לך אז אתה קם לבד. לא שלהיות
לבד זה רע או משהו, הכי טוב להיות לבד, בלי טרטורים, בלי
דיבורים, אני אחרי הצבא ישבתי חצי שנה במקדש בתאילנד ושתקתי.
אין כמו לשתוק. שקט, יושב, רואה טלוויזיה בלי "ממי תגביר, ממי
תעביר, ממי תחזיר...", או לשמוע את ההורים שלי רבים אם לראות
ערוץ 1 או 2, אפילו שאדיר מילר מצחיק ואבא שלי תמיד מנצח. אני
לא  צריך את זה. אבל כבר שבת רביעית שאני הולך לפספס ולא לנסוע
הביתה. לא שזה ממש פספוס, כן? כי בכל זאת, מה יש לי לעשות
בבית? כל מה שאני צריך יש לי פה. אני רק צריך קצת בוץ כדי ממש
להרגיש בבית... הבנת?.. למה את לא צוחקת?.. לא חשוב. העניין
הוא, שמאז שעברתי לפה עם נועה, אני מתחיל להרגיש יותר... אני
לא יודע כמו מה. לא שאני נהיה נשי, כן? ממש לא! לפני יומיים
הלכתי לחבר שלי ודיברנו על כדורגל, כן? וככה באמצע שאנחנו
מדברים הבאתי גירבוץ ותקעתי גרעפס כזה ששמעו בבת-ים, כן? אז את
אל תגידי לי שאני נשי. למרות... שכשהלכתי לראות עם נועה את
הסרט הזה של איך קוראים לו - הספרדי הזה - היה לי גוש כזה
בגרון, כמו שהיה לי כשאני ואבי מזרחי הלכנו פעם מכות בגלל
שהחרא הקטן הלשין עלי למג"ד שברחתי מהמוצב כשנועה באה לבקר.
פירקתי אותו מכות והוא דרך לי על הגרון והיה לי קשה לנשום. ככה
היה לי, אבל אף אחד לא דרך לי על הגרון. לא, לא בכיתי אז. ירדו
לי דמעות, כן, אבל זה היה בגלל הלחץ, את לא מבינה. כלומר, לא
בכיתי באמת... חוץ מזה, מותר לך לבכות כשמישהו דורך לך על
הגרון. זה בכי גברי. זה בכי שבא לך בגלל שאתה הולך מכות עם
מישהו באמצע שוחה. אבל אני לא בוכה באמת, מה פתאום. רק איזה
פעם אחת יצא לי לבכות, כשההורים שלי באו אלי הביתה ונשארו
לישון. אמא שלי הכינה אוסו-בוקו, שזה הדבר שאני הכי אוהב
בעולם, אבל היא עשתה אותו חריף פצצות ומהחריפות ירדו לי דמעות
ונכנסתי קצת ללחץ. בקיצר, אחרי שהם הלכו נזכרתי בזה ומהפדיחה
של הפדיחה התחלתי לבכות שוב. ושוב, זה בכי גברי, כן? זה לא
שאני נהיה נשי או משהו. זה פשוט... את מבינה, אני חושב שאני
מתגעגע הביתה. לא שזה רע, כי בתכל'ס אין כמו הבית, אבל... אף
פעם לא התגעגעתי הביתה. רק עכשיו, שנועה הלכה ואני... וההורים
שלה כל הזמן היו באים וזה... ו... כשהם לא היו באים אז היינו
עושים שבת אצלי בבית והיא היתה עוזרת לאמא שלי במטבח...
והאחיינים שלי מתים עליה, וגם אחותי הקטנה... ואמא שלי אפילו
שלחה ליתר בטחון את השמלת כלה שלה לניקוי יבש... אני לא יודע,
אבל עכשיו שנועה הלכה אני מרגיש... כאילו, הרגשתי שונה כשהיא
היתה איתי, אבל עכשיו זה עוד יותר שונה כי... כאילו דורכים לי
על הגרון כל הזמן, כן? אני לא יודע... פתאום... אני שומע את
הדיסקים שהיא שכחה פה... ואני בוכה... וזה לא קשור למוזיקה.
אני לא יודע מה זה, אבל מאז שאין לי את נועה, כבר איזה ארבעה
שבועות, אני מתגעגע הביתה, אבל אני לא יכול לנסוע הביתה בלי
נועה. אני לא יכול.
כבר ארבעה שבועות שלא חזרתי ואני מנסה לנהל כאן חיים נורמליים
ואני לא יכול.
כבר ארבעה שבועות שלא חזרתי ואני, פתאום, מתגעגע לאמא שלי.
פתאום.