מזמן לא חשתי כל כך קרוב ואהוב כמו שהרגשתי היום אחרי הצהריים.
אמא שלי הגיעה ופשוט ארגנה לי את כל החיים, כאילו עברה בסביבה
וידעה בדיוק מה צריך. ככה זה אמהות, הן תמיד יודעות כשהילדים
שלהם במצוקה. היא נכנסה לבית ואוטומטית התחילה לארגן את הסלון,
לנקות במטבח, ואפילו שניסיתי לעצור אותה לרגע ולהושיב אותה,
לספר לה על תלאות חיי, היא לא שעתה לי והמשיכה להוציא דברים
מהמקרר ולנגב אותם כאילו אין מחר.
"אם אני לא אעשה את זה, מי יעשה את זה?" היא שאלה בנימה הכי
פולנית שהיא יכלה למצוא, "אתה?" ירתה את החץ. זהו. היא עכשיו
בטוחה שאני פגוע עד עמקי נשמתי. עכשיו אני אשתנה ואהפוך להיות
בנאדם מסודר.
"כן, אני, אמא. אני לא יודע אם שמת לב, אבל חייתי פה לבד כבר
איזה שנה מבלי שתנקי לי את העגבניות. אמא, תעזבי את העגבניות."
היא הניחה את העגבניה חזרה במקומה, ופנתה אליי.
"אתה ממש ילד גדול, הא עידני? כבר אי אפשר לעשות בשבילך
כלום..."
חייכתי אליה במבוכה. לרגע הרגשתי כמו בחתונות כשהייתי עוד נספח
להורי, אותה מבוכה שעולה בך כשהדודה מינה אומרת, "נו עידן! אתה
כבר ילד גדול! אתה כבר הולך לבית ספר?"
ואתה עונה לה, "כן דודה מינה, אני מסיים י"ב השנה..." אין מה
לעשות. השילוב הקטלני הזה של בחור קטן מימדים ואשה סנילית. זה
קורה במשפחות הכי טובות.
"אז תספר לי משהו עידני. אתה לא מספר לי כלום." היא אמרה
ממעמקי התנור.
"אני רוצה לספר לך, אבל לא נראה לי שהתחת שלך מעוניין לשמוע.
אמא, צאי מהתנור, בואי נשב. באת את כל הדרך ללונדון כדי לנקות?
נו באמת. צאי משם." סוף סוף היא הקשיבה לי, ניגבה את ידיה
במגבת מטונפת, חייכה אלי ואמרה, "בוא, בוא לסלון. אני אכין לנו
קפה. תספר לי הכל."
"לא אמא, אני אכין לנו קפה. תלכי לשבת". הרתחתי מים וניסיתי
להיזכר איך היא אוהבת את הקפה שלה - עם כפית סוכר, בלי סוכר,
הכל פתאום כל כך מתערבב לי בין החיים האלה שפה לבין החיים האלה
שהשארתי שם. כמו מילים בעברית ובאנגלית, המחשבות בעברית מול
הדיבור באנגלית ועכשיו זה בדיוק ההפך: המחשבות באות לי באנגלית
אבל הדיבור הוא בעברית צחה (כמו שאמרו פעם ב"גשש"). בסוף אני
נזכר. רבע כפית קפה וחצי כפית סוכר. קצת חלב.
באתי לסלון עם מגש עמוס בעוגיות שרחלי אפתה לפני שהלכה לה לשחק
עם ילד אחר. אני לא יודע איך נתתי לחיים שלי להתפרק ככה, איזה
מזל שאמא שלי פה. היא שוב מנגבת לי את שולחן הקפה.
"את מוכנה לשבת כבר?" אמרתי לה בקוצר רוח. כל כך חיכיתי לראות
אותה והיא כל כך חיכתה לראות שאין לי בקטריות מתחת לסלסלת
הפירות. היא התיישבה וחייכה את אותו חיוך ספק מרוצה, ספק מרצה
בעודה לוקחת את הספל בשתי ידיה ואומרת, "זה חלב עמיד, נכון?"
שיט. שכחתי.
"לא חשוב. לא נורא. לא ציפיתי ממך שתקנה במיוחד בשבילי חלב
עמיד. זה בסדר, אני אשתה את זה ככה." אמרה ולקחה שלוק רועש.
"קפה מצוין עידני, בדיוק כמו שאני אוהבת". חיוך מוכר ומתקתק
עלה על פניה. היא הסתכלה עליי ברכות וליטפה את שערי היבש
והמלוכלך בידיה השמנות ואכולות האקונומיקה.
רציתי לספר לה הכל, על כמה שקשה לי לבד ועכשיו אחרי שרחלי תפסה
קריזה וחזרה לישראל אין לי אף אחד ואני בעצם בודד, אבל לא
בשביל זה הבאתי אותה. כל כך התגעגעתי לאשה הקטנה הזאת, זאת
שהעניקה לי כל כך הרבה במשך כל כך הרבה זמן.
"אמא..." נאנחתי לה בקול מתפנק, קול של ילד פתאום בקע ממני.
"כן עידני?" היא ליטפה אותי. נרתעתי מהמגע שלה, לפתע הבנתי את
הסיטואציה המביכה. אני, עידן יוסיפוב, גבר בן 27, מתנהג לגמרי
כמו ילד קטן, תלוש ובודד. היא החזירה את ידה חזרה והתחלתי
להרגיש אשמה. היא לא אמרה כלום, רק הסתכלה עלי מתייסר במחשבות
העצבות שתוקפות אותי בדרך כלל ובמיוחד עכשיו כי יש לי על מי
לפרוק את זה. אני לא זוכר איך זה קרה, אבל פתאום מצאתי את ראשי
מונח בחיקה ובקול מאוד מתפנק ביקשתי שתספר לי סיפור. היא שיחקה
בשערי וליטפה את גבי והתחילה לספר לי את הסיפור על הילד הסיני
טיקיטיקיטמבו-נוסרמבו-הריבריריצ'י-היפריפמבו-קיקיפמפם-מיניאמו-דמבוריקו
ואיך שהוא ואחיו הקטן צ'ן הלכו לשחק ליד הבאר על אף האזהרות של
אמא שלהם.
כשטיקיטיקיטמבו-נוסרמבו-הריבריריצ'י-היפריפמבו-קיקיפמפם-מיניאמו-דמבוריקו
נפל פנימה, צ'ן רץ להזעיק עזרה, אבל עד שהוא הצליח לחזור עם
סולם,
טיקיטיקיטמבו-נוסרמבו-הריבריריצ'י-היפריפמבו-קיקיפמפם-מיניאמו-דמבוריקו
טבע בבאר. בעיקר בגלל שהשם שלו היה ארוך מידי. מעולם לא אהבתי
את הסיפור הזה. היא היתה מספרת לי אותו בלילות כשהייתי מתקשה
להירדם וזה היה גורם לי רק ליותר סיוטים.
טיקיטיקיטמבו... נוסרמבו... הריבריריצ'י... היפריפמבו... השם
הזה היה מעביר בי כזאת תחושת חרדה אבל הפעם הוא העביר בי
צמרמורת נעימה, ניחוח בית עולה מהשם הזה ואני נשמתי מלוא
ראותי.
עצמתי את עיניי והתמכרתי לתחושה הילדותית הזאת. תמונות בצבעים
חזקים עברו בי ואותה חמימות של אותה תקופה תמימה. התערבבתי בכל
הרגשות והתחושות שעברו בי, הזכרונות שצפו וקצפו, כל הפעמים
שכעסתי עליה מול כל הפעמים שחיבקתי אותה. כל הפעמים שהיא כעסה
עליי מול כל הנחת והגאווה שאני יודע שאני מסב לה... רציתי לבקש
ממנה שתישאר כאן לנצח, שתטפל בי ושתדאג לי כמו פעם, אבל ידעתי
שזה לא אפשרי. לא ידעתי איך להגיד לה כמה היה לי חשוב שהיא
באה.
"אני אוהב אותך אמא." אמרתי לה ונרדמתי בחיקה.