יש לו חזה רחב ושעיר, שמן, זקן. יואל, הפסיכולוג שלי. אני
יודעת שאני לא אמורה להזדיין עם הפסיכולוג שלי, אבל לזכותו
יאמר שזה היה רעיון שלי. בערך בפגישה השמונה עשרה שלנו, כבר
פגישה שניה שאני משלמת לו שלוש מאות וחמישים שקל לשעה בשביל
לשבת ולשתוק. מילא אם הייתי בוכה או משהו אבל אפילו זה לא, אז
אמרתי לו ''שנזדיין?'' והוא התחיל עם השאלות הפסיכולוגיסטיות
שלו, מה אני מנסה להגיד בעצם ולאן אני רוצה להגיע. כשהוא ראה
שזה לא עובד הוא התחיל להתפתל ודיבר על שבועת הרופאים, ואני
חשבתי לעצמי 'קיבינימט שבועת הרופאים' והשתקתי אותו. משם הכול
כבר נהיה הרבה יותר קל. גם קיבלתי הנחה משמעותית ולפעמים הוא
עושה לי פגישות כפולות. הוא איש טוב ולפעמים המצפון שלו נוקף,
אבל אני מרגיעה אותו ואומרת לו שבשבילי זה חלק מהטיפול וזה
מועיל, שזה בדיוק מה שאני צריכה.
אני בת עשרים ושש והיום עשיתי בגרות במתמטיקה. את הזמן עד לפני
חצי שנה ביליתי בריו דה ז'נרו באהבה ללוקאס, גבר בן שלושים
ושתיים שלימד אותי לרקוד סמבה ולשיר כמו אליס רג'ינה. עד שיום
אחד באתי לחפש אותו ואמרו לי שהוא נסע לונצואלה ולא יודעים מתי
הוא יחזור. בלי לחשוב הרבה ארזתי את עצמי והגעתי לקראקס.
בירמנתי בפאב הכי נחשב שם בתקווה שהוא יצוף לו עם איזה
ונצואליאנית מדהימה, כמו שתיארתי לעצמי שיקרה. בעודי ממתינה שם
שנתיים, העברתי בקהילה היהודית את עיקרי הרוח הציונית ואחר כך
המשכתי לשאר האוכלוסייה כי אני נגד קיפוח וגזענות, ואז נגמר לי
הכסף. הבטחתי לעצמי שאני מגיעה לישראל זמנית אבל כל התקוות שלי
לחזור לשם פשוט התמוססו כשהגעתי לכאן והבנתי שכנראה לוקאס לא
יצוף לשום מקום ברדיוס מאה קילומטר ממני. חוץ מזה, עומר ביקש
שאשאר ולא יכולתי להגיד לו לא. אני מכירה את עומר עוד ממקיף
הרצוג. היינו חברים נורא טובים בצורה הכי אפלטונית שכיתה ח'
יכלה לספק לנו, ולרגע הייתי חלק מהחבר'ה עד שעומר החליט
שהבלוטות שלו מספיק מפותחות בשביל להתחיל לזיין. הבעיה הייתה
האופציות הדי מוגבלות שהיו בבית הספר. כל הבנות לחוצות כאלה,
ילדותיות כאלה, ושומרות את עצמן למארק אואן. רק אני הייתי זאתי
שהולכת איתו מכות בהפסקה, זאת ששונאת את טייק דאט וחבריהם, ואת
הצבע הורוד על גווניו. היינו יושבים בהפסקה במחששה ורק יורדים
על יערית, מלכת הכיתה הבלתי מעורערת, ובגלל שהייתי כזאת
אנטיתזה לאיך שילדות אמורות להיות - הייתי מסמר המחששה. אז
התחלנו לדבר על זיונים. עומר, איתמר, אני, סשה ותהילה שישבה
איתנו רק בגלל שהיה לה קראש על איתמר, אבל למעשה הייתה מזועזעת
מהדברים שדיברנו עליהם ובעיקר ממני.
החלטנו שאנחנו נהיה הראשונים לערער את בית הספר ולחוות עלינו
את המגע הראשון של גוף עירום. כמובן שהכול היה מאוד בהיפותטיות
ומאוד באוויר, אבל כשעומר שמע שאיתמר כבר זיין את תהילה הוא
פנה לאופציה הכי הגיונית מבחינתו, אני, וישב עליי במשך כמה זמן
עד שנכנעתי לו. הכול היה מתוכנן, הייתה כוריאוגרפיה מושלמת,
עוד שניה היינו מקבלים את פרס 'בסי' למחול. וכך באותו ערב,
אחרי שקלטנו את הקטע והתחלנו להרביץ סריות, הטלפון בחדר של
עומר צלצל ואמא שלו צעקה שיש לי טלפון. בעודנו מבולבלים
ונבוכים, הוא נשאר בתוכי ואני עניתי לטלפון. כך קיבלתי את
ההודעה שאחי נהרג בהתקלות מחבלים בלבנון. עומר ירד ממני וחיבק
אותי, שאל אותי אם אני בסדר, אבל אני התעלמתי ממנו וכל מה
שהצלחתי לחשוב עליו זה למה הפסקנו. הוא עשה לי את הטובה הענקית
של להמשיך במה שהוא עושה וזה היה הסקס הכי טוב שהיה לי אי פעם,
מה גם שגמרתי בפעם הראשונה והיחידה בחיי, אבל כשהוא ליווה אותי
בדרך הביתה הוא לא אמר מילה.
הגעתי הביתה וראיתי את כולם בוכים ומבוהלים, אבא שלי חיבק אותי
ואמא שלי צרחה, אחותי הקטנה לא כל כך קלטה מה קורה ורק שאלה
המון שאלות מעצבנות, וכל מה שהצלחתי לחשוב עליו זה עומר וכל מה
שלא הצלחתי זה לבכות.
אני באה ליואל פעמיים בשבוע, בימי שני ורביעי בשעה שש בערב. יש
לו משרד גדול ועצי, חום כהה ומכובד. אם הספה הייתה יודעת שזה
מה שיקרה עליה, יש סיכוי שהיא הייתה שוקלת להחליף את הצבע
לאדום ואת המגע לקטיפה. מצד שני, מילא הספה, אבל השולחן
והארונית והשטיח והחלון, יש בי אלמנט של אקסהיביציוניזם ויואל
אוהב את זה. לפעמים אנחנו גם מדברים ומאז שיואל הבין שזה רק
לפעמים הוא הציע לי לכתוב יומן. ''יומן? אני? מה לי
וליומנים?'' שאלתי אותו, והוא שוב התחיל עם הזבל הפסיכולוגי
שלו.
"חוץ מזה," הוא אמר לי, מלטף את שיערי הארוך המשתפל על החזה
הזקן שלו, "אם תרצי, תוכלי להביא ולהקריא לי את זה". כן, בטח.
'הנה עוד משהו שייתן לך סיפוק ליצר המציצנות שלך', חשבתי
לעצמי. אבל מצד שני, הוא הפסיכולוג והוא צודק. או לפחות אני
משלמת לו בשביל שיהיה צודק.
יומן? 'מה לי וליומן?' עובר לי בראש בכל פעם שאני מסתכלת על
המחברת המהודרת שקניתי בקרביץ בארבעים שקל ועל הפיילוט החדש
שקניתי איתה. אני שונאת לדבר על דברים, בגלל שזה נראה לי
בכיינות, אז לכתוב יומן? זה כבר בכיינות רבתי. אני יושבת מולו
בדרך כלל במבט מאומץ, לופתת את הפיילוט עד שהמוח שלי מגיע
לנקודת רתיחה, ואז אני מתקשרת לעומר שיציל אותי. מכאן זו סוג
של רוטינה שחוזרת על עצמה מאז שחזרתי מונצואלה. הוא בדרך כלל
עסוק עם בנות שהוא מוצא בפקולטה שלו למדעי החברה, בדרך כלל
בשנים א' וב' (הבנות משנה ב' הן אלה שלא הספיק בשנה א'), והוא
מרשים אותן ברגישות שלו ובידע העצום שיש לו בפסיכולוגיה. בדרך
כלל הוא אומר שהוא ידבר איתי מאוחר יותר ואז מתקשר בסביבות אחת
עשרה בלילה, השעה שהן חומקות חזרה למעונות שלהן, וקורא לי לבוא
אליו. בדרך כלל אני מתייצבת אצלו תוך חצי שעה ואנחנו יושבים
ומדברים, בדרך כלל על כמה שאני יכולה להיות לא רגישה ועל בכי.
כשמגיעים לנושאים שלא ממש בא לי לדבר עליהם אני מנסה להסיח את
דעתו, ללא הצלחה, ואז הוא מתחיל להסביר לי למה זה לא צריך
לקרות בין שני חברים טובים כמונו. בסוף אנחנו נרדמים ממוזגים
אחד בשניה כמו שחלב מתמזג בנס קפה. יום אחד הוא נתן לי את
הטלפון של יואל ומאז אני לא יכולה לישון אצלו יותר. אני חושבת
שזה בגלל שנמאס לו לשמוע על לוקאס כל היום, כמו כשבתיכון הייתי
מכריחה אותו לשמוע על המעריצים הקטנים והחמודים שעקבו אחרי
בבית הספר ועשו כל מה שרציתי, עד שנועם מכיתה ט' רץ למיקרופון
באמצע טקס יום הזיכרון וסיפר שמצצתי לו בשירותים, לעיניהם
המשתאות של כל בית הספר. אז, שני דברים לא קרו. לא בכיתי ולא
באתי יותר לבית ספר. גם נשבעתי לא לדבר יותר עם נועם, ובטח שלא
למצוץ יותר לאף אחד בשירותים.

הגעתי ליואל ביום רביעי בשעה היעודה, ובצורה די מפתיעה הוא ישב
מאובן בכורסא שלו ולא נתן לי יד חופשית בכלום. פתאום הוא רוצה
שנדבר, לדעתו אי אפשר להמשיך ככה בגלל שהוא לא רואה התקדמות
במצב שלי ובגלל שהמזכירה שלו מתחילה לחשוד. אז העליתי הילוך
והוא שאל אותי שוב מה אני מנסה להשיג על ידי סקס, ואם אני
כותבת את היומן. זרקתי עליו את התיק שלי, צעקתי עליו שזאת הפעם
האחרונה שאני באה, לקחתי את התיק שלי ויצאתי משם בדרמטיות.
נסעתי קצת מחוץ לעיר ומצאתי כר דשא ירוק ורחב ידיים, מקום
פסטורלי שאפשר לעשות בו הרבה דברים. אחד מהם זה לכתוב יומן.
פתחתי אותו שוב ואז את הפיילוט שלי והסתכלתי על הדף הריק,
לקחתי נשימה עמוקה וכתבתי 'יומני היקר'. הסתכלתי על השורה
המטומטמת הזאת, סגרתי את היומן ונסעתי לעומר. הוא היה עם עוד
שנה א' בפסיכולוגיה, תפסתי אותם על השטיח שלו, מצחקקים ושותים
תה, הוא היה בשוק ושאל אותי מה אני עושה פה ושאולי אני אחזור
יותר מאוחר כי הוא נותן שיעורי עזר. צעקתי על השיעור עזר שלו
שתעוף קיבינימט מהבית שלו, עכשיו, ושלא תעז לחזור. עומר תפס
אותי וגרר אותי החוצה.
"את משוגעת, את יודעת?"
''אני לא הולכת יותר ליואל'', התעלמתי מהשאלה שלו.
"וזה נותן לך את הזכות ככה להשתולל לי בבית?"
''הוא לא מרשה לי לשחק איתו יותר'', המשכתי בשלי.
עומר הביט בי מוכה אלם ואז תמך את מצחו בכף ידו והניד בראשו.
"מטומטמת", אמר לכיוון הרצפה, "יש גבר שפגשת בחיים שלך שעוד לא
הזדיינת איתו?". בלי להרהר הרבה אמרתי ''לוקאס''.
"כן? בשביל זה הלכת לפסיכולוג? כדי לפצות על הזמן האבוד עם
לוקאס?"
''לא, הלכתי כי אתה אמרת לי. וחוץ מזה, לא שיש לי אופציות
אחרות, אתה יודע.''
"דבר ראשון, לא אמרתי, הצעתי", התחיל להתעצבן, "דבר שני..."
שיעור העזר שלו הציצה עלינו מאחורי הדלת. הוא הסתובב אליה ואמר
לה שעוד שניה הוא בא. שאלתי אותו אם היא יודעת שהיא אחת מאלף.
הוא הביט בי במבט נגעל.
''אתה תזיין אותה בסוף, אתה יודע את זה'', הטחתי בו.
"אני מלמד עכשיו, תעופי", אמר לי בקרירות וסובב אותי לכיוון
הדלת. ''כוס אמק'', אמרתי.
''איכשהו יוצא שכל דבר שאתה מציע לי אני עושה. הצעת לי לא לבוא
יותר לבית ספר אחרי הסיפור הזה עם נועם אז לא באתי. אמרת לי
שאולי כדאי שאני אסע לחפש את עצמי בברזיל, נסעתי, התאהבתי,
חזרתי ואז אמרת לי לא לחזור לחפש את לוקאס אז נשארתי. יותר
מזה, אפילו רמזת פעם שאתה אוהב בנות מגולחות למשעי ואני, כמו
מטומטמת, עשיתי את זה ובמשך שבועיים גירד לי לאללה ונראיתי כמו
ניצול שואה. מצד שני, בעוד אני מספרת לך הכול, כולל הכול, החל
ממה שתיתי בבוקר ועד למי יש זין קטן, אתה לא טורח לספר לי כלום
ואני צריכה לשמוע שמועות מטורפות עליך מכל פרחה שרואה אותנו
ביחד ויוצא לי להחליף איתה שתי מילים, כי ככל הנראה אתה מזיין
את כל הפקולטה שלך בכשרון רב, ורק ממני, החברה הכי טובה שלך,
אתה מתעלם. אולי בכלל אני צריכה להיעלב, אני לא יודעת. ואתה
עוד מצפה ממני לבכות אצל פסיכולוג?''
הוא שתק קצת. "אף אחד לא אמר לך לנשור מבית ספר ואף אחד לא אמר
לך לנסוע לחפש את עצמך. זה שגירד לך הכוס במשך שבועיים זו בטח
לא בעיה שלי ואני מודה לאלוהים שלא זיינתי אותך כי אלוהים יודע
ממה זה היה בעצם. אני לא מזיין אף אחת מהפקולטה, ולמעשה אני
הפצתי את השמועות עליי בעזרתה של תהילה כדי להסתיר את העובדה
שאני לא מצליח לזיין אף אחת מאז שאחיך נהרג. ואת יודעת מה? לא,
לא הכול קשור לזיונים, רק בעולם הדפוק שלך. עכשיו תסלחי לי,
אבל אני חייב ללכת עכשיו כי בעזרת ה..." הוא לקח הפסקה,
"זיונים האלה אני מצליח לחיות בכל הפאר הזה". הוא הסתובב
והלך.
''כלום'', שאלתי אותו. הוא הסתובב ואמר ''כלום''. אמרתי לו
שאני מצטערת והלכתי משם.
לא דיברתי איתו מאז וגם לא יצאתי מהבית. הפסקתי ללכת ליואל כי
זה נראה לי חסר טעם, ורק ישבתי מול היומן הפתוח עם שתי המילים
המפגרות 'יומני היקר'. ואז אבא שלי חטף התקף לב באמצע מכבי מול
ז'לגיריס לפני הפיינל פור. כשנסענו לבית החולים, בזמן ההודעה,
בזמן הפרידה מאבא בבית הקברות, בזמן הלוויה, בזמן שחיבקתי את
אמא שלי בשבעה, בזמן שהרגעתי את אחותי הקטנה, כל מה שהצלחתי
לחשוב עליו, זה אם עומר היה איתי עכשיו. אבל הוא רק בא להגיד
שהוא מצטער והלך, וכל מה שלא הצלחתי זה לבכות. באתי אליו שבוע
אחרי השבעה והוא חיבק אותי ובלי לשים לב פתאום הרגשתי את
הלחיים שלי ספוגות בנוזל מעקצץ אבל משחרר, והפה שלי מלוח.
שכבנו באותו לילה ולמחרת קמתי ופתחתי את היומן.
"יומני היקר. אני מתגעגעת ללוקאס."