הבטן של שולי בהקה תחת קרני השמש שנכנסו מבעד לחלון המטבח,
מלטפות אותה, מרגיעות. היא בדיוק סיימה להכין ארוחת צהריים
מוקדמת לבעלה ולה, לרחוץ את הכלים, ולהעביר סמרטוט על הבית.
שתי ידיה פרושות לצדדים והיא מתנשפת מעט, "הגיל עושה את
שלו..." נאנחה לעצמה, מבטה מוסט מטה. יוני צריך להגיע, ובכל
רגע היא עלולה לשמוע את הצליל הזה של המכונית, כשיוני לוחץ על
השלט והאוטו ננעל.
היא קמה והסתובבה בסלון. היא אהבה את השעות האלה ביום, היא לבד
בבית, יכולה לעשות הכול. יש קצת אבק על הטלוויזיה, פתאום שמה
לב. "הסופות האלה," נאנחה לעצמה בהשלמה, והביאה מטלית ובקבוק
ספריי בינוני, "אין מה לעשות, אי אפשר כל הזמן לסגור את
החלונות" מלמלה לעצמה.
היא ויוני כבר חמש שנים ביחד. שלוש מהן כזוג נשוי. הוא הכיר
אותה כשהיה בשנה האחרונה שלו ללימודים, והיא בשנייה. ניגש אליה
כשישבה על הדשא עם חברות והתיישב על ידה, כאילו במקרה. הוא היה
מסוג הבחורים שכיף להיות אתם, מצחיק, שנון, בטוח בעצמו, אחד
כזה שתמיד משתלב עם כולם. היא אהבה להיות אתו, וכשהם היו ביחד
היא הייתה כל כך גאה בו ושמחה שמצאה אותו. היא אהבה לשמוע אותו
קורא לה "שלי," הקול שלו רך כזה, מושך את ההברות, כמו שרק
אוהבים עושים.
כולם תמיד אמרו להם כמה הם מתאימים ביחד, ואיזה מזל יש להם
שפגשו זה את זו בזמן. וכששאלו מתי הם מתחתנים יוני היה מחייך
את החיוך שלו, והיא הייתה קצת מצחקקת.
יוני מצא עבודה זמן קצר לאחר שסיים את הלימודים, במקום טוב, עם
קידום, הטבות ופנסיה גדולה. הוא חיכה לה שתסיים גם היא, והם
התחתנו בקיץ. ההורים של שניהם עזרו להם לקנות את הבית, צמוד
קרקע עם גינה ודשא, בעיר של יוני כי שם טוב יותר לגדל ילדים.
היא דווקא חיפשה עבודה בהתחלה, אבל נורא קשה למצוא משהו טוב
בתחום שלה, ויוני לא הסכים שינצלו אותה בעבודת מזכירות עם שכר
מינימלי. "הוא מרוויח די טוב בשביל שניהם," והמצב רק ישתפר,
"אל תדאגי מתוקה," חזר ואמר. הוא עודד אותה לפתח את עצמה
בתחומים שהיא אוהבת, ולהכיר אנשים חדשים, שלא תהיה לבד, כי
לפעמים הוא חוזר מאוחר, ועדיין אין להם ילדים.
השכנה מלמטה הציעה לה ללמוד קדרות ופיסול, או לסרוג, "זה נורא
מרגיע, וגם אפשר לעשות מזה כסף, את יודעת קצת מזומן לבזבוזים."
לפעמים, בדרך כלל בבוקר, הן שותות קפה ביחד, כפית שטוחה של נס,
רבע חלב וסוכרזית, מקשקשות סתם בבית הריק, ומתי לפעמים מראה לה
דברים חדשים שסרגה או פיסלה.
לפעמים היא השתעשעה ברעיון לחזור ללימודים. זה יכול להיות
נחמד, חשבה, "וחוץ מזה, תואר שני זה רק יום או יומיים בשבוע,"
יש מספיק זמן גם לדברים אחרים. יוני הציע שתחכה עם זה
שנה-שנתיים, כי "צריך לראות איך העניינים יתפתחו,"ובכלל,
"לימודים אפשר בכל גיל" אמר בחיוך הזה שלו. הוא צדק כמובן, כמו
תמיד, ושולי לא הזכירה את זה יותר.
הצלצול מבית הספר הסמוך הזכיר לה את השעה. יוני צריך להגיע בכל
דקה. הוא לא הסביר מדוע הוא חוזר מוקדם יותר היום.
"שלי, אני מגיע תוך שעה," אמר בטלפון כשהתקשר לבית, "יש משהו
לאכול?"
"ברור מאמי," ענתה בטון ספק מתפלא ספק נפגע,
"מצוין, ביי מתוקה."
הניחוחות ממלאים את הבית ושולי כבר מרגישה רעבה. היא לא הספיקה
להכין קינוח, ויוני כל כך אוהב מתוק בסוף ארוחה. "לא נורא,
נשאר קצת מאתמול," ניחמה את עצמה, יוני קצת לא הרגיש טוב בערב,
ולא סיים את כל המנה. היא הביטה בחלון נטול הסורגים, מתקרבת
ומסתכלת על הרחוב. מכונית לבנה מתקרבת, "אולי זה יוני." היא
מניחה את ידיה על בטנה, מרגישה את החום שבהן, ומסתובבת, פניה
אל דלת הכניסה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.