נסגרת. עוצמת עיניים וחולמת -
בחלומות הוא מופיע, הרבה מופיעים שם,
דמויות מטושטות, צחוק, בכי, חיבוקים...
את צריכה את החיבוק הזה, בשקט שלך.
את מחפשת איך לאהוב.
אי אפשר להבין אותך, אי אפשר בכלל,
כל כך מרוכזת בדברים אחרים,
כל כך מחפשת לברוח, שאת יודעת טוב מאוד,
שאין איך לברוח, גורלך ימצא אותך בסופו של דבר.
ממה את כל כך מפחדת? ממה את כל כך בורחת?
אם היית יודעת אז את כל מה שאת יודעת עכשיו,
זה לא היה משנה לך כלום, היית טועה באותו מקום,
היית בורחת שוב, די להשלות את עצמך.

הדמעות שעל הכרית מכאיבות לך יותר ממה שאת חושבת,
יותר מכאיב עכשיו יהיה לעזוב את החיבוק שלו.
את יודעת שאת מתרחקת, יודעת שאת רחוקה מאוד,
את לא יודעת איפה הגבול הדק הזה, את לא יודעת אם כבר עברת
אותו.
דמויות מטושטשות, חלום אחרי חלום.
העיינים שלך אדומות, אולי הדמעות, אולי העייפות,
לכי תדעי... את לא צריכה להסביר דבר,
מספיק שתביני פעם אחת את עצמך.
הדבר היחיד שברור לך זה שאת מתמוטטת,
שיש לך יותר מדי דברים להגיד, יותר מדי דברים לעשות,
ואת לא עומדת בלחץ. מתי תדעי להבדיל בין כל הדברים האלה?
מתי תדעי מה את רוצה מעצמך?

העייפות שוב משתלטת, את יודעת מה את עושה בכלל?
זה נראה שלא, זה נשמע שלא.
את יודעת שמחפשים אותך שם, את יודעת שאת נעלמת,
נעלמת ואת בעצמך לא יודעת איפה את.
הדמעות שבעיניים, לא מוסברות, את לא יכולה,
גם הם לא יכולים. דמויות בתוך דמויות,
דמעות בתוך דמעות. הצחוק שלך נעלם,
הוא קרוב, אבל את לא מוצאת אותו, כמו את עצמך.
זאת כבר לא עייפות, זאת התמוטטות -
כולם מתמוטטים לפעמים, עכשיו תטפסי שוב למעלה.

(15.9.05)