למה בעצם אני צריכה לקום בבוקר? להעיר את מי שלידי. לאוורר
מצעים, להכין קפה, הוא אוהב קפה קר. מישהו שתה בלילה את כל
המים הקרים. לארגן מהר קוביות קרח, שלא יתבאס.
להצטחצח צחצוחי בוקר. מול הראי. מדהים איך שהשיער נופל יפה,
ככה ישר אחרי השינה. העיניים מסרבות להיפרד מחמדת החושך. מחמלת
הלילה.
אני שומעת מלמטה את גדוד החתולים הרעב. ממתין למכסת יומו. הם
לא חלק מהמשחק. הם צודקים תמידית.
אני מתמרנת בין קוביות הקרח לקפה, ובין גיחה חשאית למטה עם
'איגל פרפקט' מעורבב עם 'לה-קט'.
שנים עשר (בערך) זנבות מזדקרים אל על, גבות מתקמרים. תודה
חתולית. שקט, לועסים. רוצה להישאר איתם טיפה. לדבר קצת. לשתוק
ביחד. אי-אפשר. חוזרת למעלה.
קורנפלקס עם חלב עם גבינה עם סוכר. בשבילו. קומבינה שאפילו
החתולים היו מעקמים את האף למולה. מוציאה מהמקרר. מחזירה
למקרר. הוא אוכל. הוא מסתרק. החיפוש הנצחי אחרי הקוקייה
הסוררת. הוא אוסף לקוקו.
הוא מהמהם שיר. הוא מצטחק אליי. הוא יוצא ביעף.
מעבירה סמרטוט לח. שטיפה רצינית מאוחר יותר.
מה קודם. מה אחר כך. מתלבשת חפיף. שמאטע של סידורים. רק שלא
אפגוש איזה אביר חלומות עם השרוואל הזה עליי.
בית מרקחת. בנק. סופרמרקט. קופאת מול מעדני החלב והדבש. עובד
ניקיון, גש בבקשה לקופה הראשית. ואם הייתי הירקן הרוסי שעובד
כאן? הייתי קמה אל בוקר אחר. אוכלת תפוחי אדמה עם דגים, שוחה
בתוך בדידות אחרת. חמוצה. אילו.
לחם. קוטג' (תמיד החתולים בסוף מקבלים חצי גביע לא טרי), מה
לקנות, מה לא לקנות. מה טעים. מה לא משתלם. מה יקר. מה במבצע.
אין אהבה במבצע היום, אדוני מנהל הסופר?
עולה הביתה. עגלת קניות ירוקה נשרכת אחריי. פורקת. מפנה מקום
במקרר ובמזווה. שמה מצרכים חדשים. מעיפה ישנים. מאווררת.
שוטפת. מקפלת. מחזירה למקום. ממיינת. חשבונות. מטלפנת. הלו הלו
הלו כן לא למה כמה למה.
למחשב. עבודות. השלמות. סמינריון. לצלם. לקרוא. לסכם. הקדמה,
סיכום, גוף העבודה. גוף החיים. גוף המשמעות.
מאוחר. מאחרת לעבודה. מקלחת. נעים. סגור. אדים. כמו חלום
הלילה. כמו רחם ערפילית. כמו הבכי הנכסף, הנעול, המטריד, הקיים
דווקא ולמרות ובכלל.
קרם לחות. קרם גוף. דיאודורנט. ג'ינס. גופייה. מוקסינים. שיער
חצי רטוב. טיפה איפור. להדגיש את הירוק-כחול. להסתיר את
הצעקה.
לאוטו החדש. המוסיקה של גלגל"צ קופאת בדרכה מהרדיו, דרך המזגן,
אל עבר האוזניים שלי.
שיר אהבה מתוקתק. ממוקסס. מכובס. לא בדואי.
חבל שאין שיר של פעם. שיר שדוקר בין הצלעות. שמעלה גוש של צמר
גפן חמקמק, בדיוני ואמיתי עד כאב במעלה הגרון. חולמת. חריקה.
צפצוף. גיברת, אולי תיזהרי.
עבודה. אנשים. מילים מילים מילים.
מסיכות מסיכות מסיכות. ופורים בכלל רחוק כל כך. שוחה לאט בדממה
מחויכת בין המילים והאנשים.
שוב באוטו. בלוז סוף העונה שוטף את חלל המכונית. לאן כדאי
לנסוע. לאן לא. כמה בודד הוא החופש.
לאמא. לאמא. תכיני לי מרק עוף עם אטריות דקות ותגידי שיהיה
בסדר. תפנקי. תחלצי לי ערדליים. תחלצי ממני את סיפורי היום
השוקע והכואב שלי. תחלצי. תפרמי. ותתקני. מחדש. מהתחלה.
מגיעה אליה. אוי, אמא, אל תדאגי, לא היו כאן שדים בלילה ולא
רוחות. אף אחד לא טיפס על הרהיטים שלך, ולא רצה להזיז לך
דברים.
סיוטייך-סיוטיי, לילותייך-לילותיי, ואת - דמיי, ואני - דמייך.
ואל תדאגי, אשב איתך כאן, עד שתירגעי ונדבר כרגיל כאילו הכול
בסדר. עוזבת בלב חרוך. הנהון לשלום לפקידת הקבלה.
בית מוגן לקשישים. אבל מי יגן על הלב היתום שלה ושלי. ומי
יחזיר לה את אלוף נעוריה שנטש אותה כאן לבד, ללחום בטחנות הרוח
של זקנתה העירומה.
שוב באוטו.
אין לי ארץ אחרת, זועק הצל. בא לי לזעוק איתו. לצרוח לשמים.
אחרי הכול יש לי גג שקוף, כמו בפרסומת, ואני בטווח נגיעה
מכוכבי הלכת והשבת.
ממבט חודר אחד אל שמי הלילה אני מסיקה בהשלמה עצובה שלכוכבים
ממש לא אכפת אם הם 'שבת' או 'לכת'. יש להם אג'נדה כוכבית
משלהם, שאינה תלויה בטיב התנועה או אי-התנועה שאנחנו מגדירים
עבורם.
סלעים, זה מה שהם. סלעים מוקפים בדיית אור מלטפת, שאינם
מוטרדים כהוא זה מהבדידות של עצמם. בניגוד אליי, המתכופפת,
הנשברת, הלבדית. כאן למטה.
הגעתי הביתה. הוא עוד לא הגיע. הבית נדלק חדר חדר. מטבח. חדר
עבודה. חדר שינה. סלון. אופס. הוא כאן. נרדם על הכורסא. השלט
השולט כמובן ביד. חצי נופל. האחיזה החמדנית, ההחלטית בדרך כלל,
רפויה עכשיו. תינוקית. חולמת. בא לי להתחבר לחלום שלו. העייפות
שלו רובצת בחלל האוויר.
אני מוציאה בהשתחלות אקרובטית דוממת את השלט מידו. הוא זז
טיפה. לא נושמת. מתרחקת לספה שממול. מתיישבת. מחכה קצת. אם
אקטע עכשיו את נאומו חוצב הלהבות של ניסים משעל, הוא מיד
יתעורר.
מחכה. מרגישה בדיוק מתי הזמן הנכון. מעבירה לסרט צרפתי מלטף
ומנחם בערוץ נשכח.
אחרי כמה דקות הצרפתית השלווה מעירה אותו. ההתעוררות שלו
מדהימה אותי כל פעם מחדש. ישר אל תוכי. ישר אל כולי. ישר
מתחייך אליי פנימה. בלי הקדמות. שועט ללא פחד אליי פנימה באמון
מוחלט.
איך היה לך היום? להכין לך משהו? חביתה? נגררת בשארית כוחותיי
למטבח. מה לא אעשה בשבילך, מה.
ריח חביתה באוויר, ומלפפון ירוק נחתך, למה לוחץ לי בגרון.
למה עולה לי פתאום ירח עגול ומלא, מאיר בקרניים ישרות,
נינוחות, בית קטן עם גג אדום, מעיר ריח סוכות ותמרים וסכך,
מעיר שלהי קיץ ענוגים כנוצת ציפור שיר, מעורר ציור ילדים נשכח,
נושן: אבא, אמא, בית, ילדה, שכנים, כן, שכנים אמיתיים, כאלה
שממש באים אליך הביתה ואתה אליהם, בלי להודיע קודם, כמה אני
אוהבת אתכם, שכנים יקרים שלי. אחים שלי.
הכול בכאילו. הכול מתרחק. הכול פעם. פעם.
הוא בא לאכול את החביתה. אני נדחקת אליו. הוא מקבל אותי בחיק
רחום ואוהב וקצת דובי ומנחם עד אין קץ. מבלי דעת. מבלי שהיה שם
איתי.
תיכף נישן.
תיכף ניגע חלש חלש ומתוק.
תיכף נחלום.
תיכף נברח לאן שמותר. לאן שאפשר.
תיכף ניסגר לנו, בארון זכוכית בלתי חדירה.
שתתנפץ בדממה לרסיסים מחר בבוקר.