מתמתקת מול שעות אבודות,
מתרפקת.
שכיות חמדת הזמן שלי.
הפרטי. האחד.
שועטת קדימה, אחורה.
פותחת דלת עליסה ועוברת.
צונחת למטה אחורה הביתה.
סלע מכאיב, עשוי ערפל, נדחק ומטפס ממעמקי הגרון.
מחפש לצאת.
צונחת למטה. אחורה. הביתה.
זמן שכיית החמדה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|