הכרתי אותו בכיתה ט.
דיי מאוחר, אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם.
ישר ידעתי שהוא ישנה את חיי, תמונה אחת מסכנה ושם כ"כ יפה ומלא
חיים - וידעתי שהוא האחד.
כמובן שהתחלתי להכיר אותו, ראיתי את העולם שלו כמו שהוא חי
אותו, ואפילו הצלחתי להבין אותו (מה שהיה דיי קשה לאנשים
אחרים).
הוא ראה את העולם שלי כדבר מובן מאליו, בתור הדבר שאליו הוא
צריך להגיע בסופו של דבר.
לא לא, שלא תחשבו לא נכון - הוא לא חשב על עצמו כעליון, הוא
למעשה לא חשב על עצמו בכלל. לכן הוא החשיב את העולם שלי
כמטרתו, המקום להיות בו.
אני חושבת שזה מה שגרם לי לאהוב אותו הכי הרבה, הנאיביות שלו,
ההתיחסות שלו לדברים כמובן מאליו, הראיה שלו כעצמו, ואת העולם
כמטרתו הבאה.
בינתיים הכל טוב, אנחנו עדיין חיים בעולמות נפרדים, מחכים שיום
אחד מישהו מאיתנו יתקרב קצת יותר לשני, אבל שנינו יודעים
שהסיכויים הם כמעט בלתי אפשריים.
לא נורא, אני תמיד אוכל לשבת לי בחדר ולקרוא אותו.
הרי ספר הוא ידידו הטוב ביותר של האדם.
10.10.2000 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.