[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







טל בן-אמיר
/
מנהל בית הסוהר

שנאתי את הריח שהיה במקום הזה
ריח של טחב מהול בניחוח חרא, שתן וקיא, מטובל בצעקות שיכורים
ובכי תמרורים של אנשים מבוגרים בעומדם פנים אל פנים עם גורלם.
הרגשתי כאילו נכנסתי לסיפור של בוקובסקי...
היו בחדר יותר אנשים ממה שבדרך כלל מצפים לראות במקום כזה.
מסתבר שאחד האסירים תלה את עצמו. הספקתי לעצור לשניה לראות את
הפרצוף של הבחור בדיוק לפני שהורידו אותו מהסדין שהיה קשור
בצורה מאוד חובבנית שעם זאת הצליחה להחזיק את משקלו הכבד.
הטיפוס המטונף שהשתכן באותו חדר בדיוק ישן כשהכל קרה ופתח מדי
פעם עין ועצם אותה שוב כשהוא משפשף את כפות ידיו בבית השחי
שלו, אותה תנוחה שבה הוא ישן. כנראה הרעש של המפרקת המרוסקת
הפריע לשנת הישרים שלו. לא יאה להפריע לשנת היופי של מועד
לכיסא. אולי הוא עוד יחלום על החיים שלעולם לא היו לו והוא כבר
לא יקבל. חלום שבו הוא משתזף על כיסא מתקפל על חוף באיביזה, יד
אחת אוחזת בקוקוס חלול מלא בקוקטייל מאי טאי ויד שניה אוחזת
בראשה של גבירתו הנחמדה הדואגת לו לניקוי צנרת יסודי.
לא נראה שאף אחד מהנוכחים התרגש במיוחד לנוכח המאורע. ארשת
פניהם היתה אדישה והם זזו בעצלתיים. הם נשארו אדישים גם למראה
הצילום שהיה מונח על הרצפה שאני משער שהיא של משפחתו של הבחור,
איזה עוד תמונות אנשים מביאים למקום כזה?
אחד הסוהרים הכניס את התמונה לתיקייה חומה ולא טרח להסתכל
עליה. הסוהר השמן עם ריח הזיעה הנוראי שהוביל אותי לכאן התלחשש
עם איש בחלוק לבן, כנראה הרופא שבא לוודא את מותו של הבר מזל.
שניהם גיחכו ואז השמן דחף אותי לפינה צדדית עם שולחן ושתי
כסאות מתכת והורה לי בקול שמן ועייף "שב!"
אפשר היה לראות מהפינה רק חדר אחד שבו היה טיפוס מזוקן
ואינטיליגנטי למראה עם ארשת רצינית ששכב על המזרון שלו וקרא
ספר. ניסיתי לבדוק מה הוא קרא אבל הייתי רחוק מדי.
ההמולה התחלשה ובדיוק כשהתחלתי להשתעמם הגיע איש נמוך וחייכני
שהשתעל לתוך מטפחת, כנראה מהצחנה. הוא היה לבוש בחליפה יפה
והיו לו משקפיים עם מסגרת שחורה והוא ניסה להסתיר את הקרחת שלו
בעזרת קומב אובר לא מוצלח במיוחד שכשהמאוורר הקטן על השולחן
היה מסתובב לכיוונו השערות הדלילות היו מתעופפות ומשוות לו
מראה מגוחך שאז מיד הוא העביר את ידו על הפדחת לסדר אותן
וכיוון את המאוורר לכיוון נייטרלי.
הוא התיישב בכבדות, החטיף לי מבט, חייך לשניה ופנה לשקוע
כעשרים שניות בתיק החום שבידו.
"מר... או'מאלי..." הוא אמר בריכוז בעודו הופך את הדף, בוהה בו
כשלוש שניות ואז החזיר לעמוד הקודם.
"דאבלין?" הוא שאל בעוד הוא הרים את מבטו למעלה עם חיוך קטן.
"בלפאסט", עניתי לו בחוסר רצון.
"אבא שלי הגיע מדאבלין. הוא פגש את אמי בלונג איילנד", הוא אמר
ביתר נינוחות.
"העץ המשפחתי שלך מרתק, אבל לא בשביל זה אנחנו פה, נכון?"
אמרתי בנימה עצבנית, באמת לא התחשק לי לדבר על שום דבר.
הוא החליף לארשת פנים לא אופיינית לדקה שאנחנו מכירים, הוא
הניח באיטיות את התיקייה על השולחן באותו בוהה בה ושילב את
אצבעותיו כשהוא רוכן על שפת השולחן.
"אתה יודע למה אתה פה, נכון?" הוא שאל בנימה לגלגנית של מי
שיודע את התשובה לשאלות שלו ורק רוצה להרגיש נעלה יותר.
"לא ממש הקשבתי במשפט, ישנתי", אמרתי בחצי חיוך.
"אתה מחייך... זה טוב, תחייך כמה שאתה יכול, אולי אפילו ישאר
לך החיוך אחרי אלפיים וולט, נוכל לעשות לך לוויה עם ארון פתוח,
קצת ישמח את האווירה וירכך את היגון שמותך המצער יגרום לבני
משפחתך הנותרים, אם הם בכלל ירגישו משהו אחר משמחה לאיד על
עוברך מן העולם", הוא אמר בטון הרבה יותר רציני ועם רמז לכעס
בפניו. הרכנתי את ראשי בהטיה ושתקתי.
הייתה שתיקה של חמש שניות ואז הוא התיישר, התרווח בכסאו ושילב
ידיו.
"אני רואה הרבה דברים בעבודה שלי", הוא אמר בעודו משפיל את
מבטו, "זוועות שאתה לא מסוגל לדמיין. פעם בשבוע אני פוגש איזה
טיפוס נאלח שעצם קיומו וההכרה שהאלוהים הטוב נתן לו את היכולת
לנשום ולנשוף אוויר על בסיס יומי ממלאת אותי בבחילה. לפעמים
אני תוהה", הטון שלו התחלף להרבה יותר רגוע אך מלא עצב וכך גם
פניו, הוא המשיך לאחר אנחת ייאוש, "לפעמים אני תוהה אם זה באמת
שווה את זה, אני תוהה אם העבודה שלנו היא לעשות את העבודה
השחורה של אלוהים, זה גורם לך לחשוב על כמה דברים בנוגע
לאמונתך, דברים שאתה לוקח כמובן מאליהם אבל אף פעם לא ממש עוצר
לחשוב עליהם לעומק. כילד אתה הולך לכנסייה כל יום ראשון ושומע
על איך אלוהים מעניש את החוטאים ושולח אותם לנצח של ייסורים
במטר אש וגופרית. אלוהים נתן לנו את הבחירה בין טוב לרע אבל אם
אתה בוחר ברע זה כרטיס לכיוון אחד ברכבת אקספרס למקום הנפלא
ההוא למטה שמלא באנשים כל כך מעניינים. וכולם אומרים לך שכושר
השיפוט של אלוהים הוא ללא עוררין". הוא היישיר את מבטו אליי.
"ואז אתה מסיים דוקטורט בקרימינולוגיה ואתה מגיע למקום שבו
אנחנו מכבסים את הכביסה המלוכלכת שלו." הוא השפיל את מבטו לרגל
השולחן וגיחך גיחוך של אירוניה בעודו מניף את ראשו אחורה
קלות.
"אני לא יכול שלא לתהות האם הוא באמת עושה את העבודה שלו על
הצד הטוב ביותר. איך הוא יכול להרשות כזו טינופת? איך יש לו את
החוצפה לחפף בעבודה שלו על חשבון חייהם של אנשים טובים ייראי
שמיים ולצפות שאנחנו נעלים עין מחוסר הכשירות שלו?" הוא רכן
חזרה על שפת השולחן, משחק באצבעותיו בפינה של התיקייה החומה
המונחת לפניו. משהבחנתי בטבעת הנישואים המרשימה שאלתי אותו
"ומה האישה חושבת על העבודה שלך"? בעודי מנסה להסתיר כל נימת
דיבור שעלולה להתפרש כמשהו. הוא חייך.
"הסלידה שלה מהפרנסה שלי נובעת רק מכך שהיא יודעת שאני מתרועע
עם תחלואי האנושות והיא לא מהססת להגיד לי שהיא מפחדת שיום אחד
איזה רוצח סדרתי פסיכופת יפרוץ מהתא שלו בעזרת פצירה שקרוב
משפחה החביא באיזה ספר ויבוא לשסף לי את הגרון, היא לא דתייה,
היא לא שוקלת שום דבר במובן דתי, היא מגזימה בדרך כלל. איך
שאני יושב ומדבר איתך פה, ככה ישבתי עם מאות אנשים במהלך שלוש
עשרה השנים שלי בבור חרא הזה, ואני צריך את כל האצבעות, כולל
אצבעות הרגליים המסריחות, של כל סוהר, אסיר ועובד נקיון במקום
הזה בשביל לספור את הפעמים שהם צעקו כאחוזי כלבת שהם יבואו
אליי הביתה, יאנסו את אשתי, יהרגו אותה, יוציאו לה את העיניים
ויכריחו אותי להסתכל בעוד הם מזיינים את החורים. אתה רואה את
זה?" הוא הרים את ראשו כדי לחשוף צלקת שהתשתרעה לאורך צווארו
שעליה הצביע, "אחד הבני זונות הצליח להבריח פצירה שהיתה מוחבאת
לו בין שרוכי הנעליים. מאז לא לוקחים סיכונים, תמיד יש פה שומר
חמוש".
"איפה השמן עכשיו, בהפסקת הדונאטס שלו?" אמרתי עם חיוך קטן
שמיהרתי להסתיר.
"קראתי את הפרופיל הפסיכולוגי שלך, אתה לא מהווה סכנה, לא
חשבתי שזה יהיה נחוץ."
"למה אתה מניח שאני לא מהווה סכנה? הרגתי את אשתי, אתה חושב
שאני לא מסוגל להרוג אותך? תסתכל איפה אני נמצא, זה לא כאילו
שיש לי משהו להפסיד". אמרתי בעודי מטה את גופי אחורה ומכה
באצבעותיי על השולחן".
"אתה היית בעל ואב למופת, החזקת במשרה מכובדת, יש לך עבר צבאי
מרשים ללא נפילות פסיכולוגיות, בית תלת קומתי בשכונה יוקרתית.
לעזאזל, כל מה שהיה חסר לך זה גולדן רטריבר ופורד בחניה בשביל
לצאת מפוסטר פרסומי משנות החמישים. עשיתי יותר מדי עבודות על
פרופילים פסיכולוגים של פושעים ומועדים לפשע בשביל לחשוב שיש
בך את הנתונים הפסיכולוגיים שעלולים לגרום לך להזיק לשנינו
ככה", הוא אמר בגיחוך.
"אני מעדיף את הדייהטסו שלי, תודה רבה", הצטרפתי לנימה
ההומוריסית בחיוך.
קולה של דלת הסורגים החורקת נפתחת לרווחה הדהד במסדרון.
"אדוני, הכל בסדר?" נשמע קול רם מהדהד, זה לא נשמע כמו הקול של
הסוהר השמן.
"הכל בסדר, אדי", אמר האיש בקול שנדמה שהיה חלש מדי בשביל
שישמע אבל כנראה שהוא שמע כי אז נשמעה הדלת נסגרת, לא לפני
שנשמעה צעקתו של אחד האסירים "לך תזדיין!" שהשיב לה הסוהר במכת
אלה עצבנית על הסורגים של אותו אסיר חצוף.
"אני חושב שזה היה רמז לכך לאנחנו יושבים פה יותר מדי זמן".
לא השבתי. ישבנו שם אולי שלוש דקות אבל בחרתי לא להעיר על זה.
"טוב... יש לי עבודה לעשות", הוא אמר בעודו קם בחריקת כסא,
מסדר את הקומב אובר ומוריד לכלוך מהחליפה שלו. נשארתי לשבת,
אפילו לא הסתכלתי עליו.
"דרך אגב", הוא אמר וחזר לארשת החייכנית באותו מרים את
התיקייה, "פיטר או'סאליבן". הוא הושיט לי את ידו. הסתכלתי על
ידו בהפתעה ואז אל פניו החייכניות בהססנות ולחצתי את ידו.
"להתראות", הוא אמר והלך, צעדיו מהדהדים במסדרון ואז הגיע צליל
פתיחת הדלת ואז שוב צעדים, הפעם מתקדמים לעברי.
נשארתי לשבת, מנסה לחשוב מה לעזאזל הלך פה עכשיו.
הסוהר הגיע ונעמד לידי, היה לו מראה מטופח.
"קדימה, בוא נלך", הוא אמר לי ברוגע עם סימון בידו שהחזיקה את
האלה.
קמתי והוא הוליך אותי אל התא שאפשר היה לראות לתוכו מהמקום שבו
ישבתי קודם. הזקן האינטלקטואל עדיין שכב שם וקרא, בדיוק איך
שהשארתי אותו.
הסוהר פתח את הבריח, החליק את הסורגים בצליל מתכתי, ידו נחה על
גבי והובילה אותי אל ביתי החדש.
"אתן שתיכן, גבירות, תתנהגו יפה".
סובבתי אליו את ראשי בהבעת בוז שלא קיבלה משוב.
הוא החליק בחזרה את הסורגים, נעל את הבריח והלך לו בעודו שורק
מנגינה לא מוכרת.
"אני רואה שפגשת את פיטי", לפתע נשמע קול לרגליי. זה היה
המזוקן, פרצופו עדיין בתוך הספר.
"כן, אפשר לומר שעשינו היכרות", נעניתי בחוסר רצון.
"הוא איש חכם, אתה יכול ללמוד ממנו הרבה".
"גם אותך הוא הושיב לשיחת הטפה?" הוא הרים את עיניו מהספר אליי
ושוב החזיר אותן לספר.
"על מה אתה פה?" שאלתי את השאלה הכי נדושה בתולדות הקולנוע
והטלוויזיה.
"זה משנה?" הוא אמר בעודו הופך דף.
"אני מניח שלא. ברגע שאתה פה, כל דבר שהשגת בחייך העלובים עד
כה נמחק, כאילו אתה מתחיל את חייך באותו רגע כיצור חדש", אמרתי
במה שחשבתי שהיה רגע של אינטיליגנציה ובמהרה התחרטתי על מחשבה
זו. התיישבתי על המזרון שלי, לידי היו מקופלים חולצת צווארון
כחולה בהירה ומכנסיים כחולים בהירים.
"אם אנחנו הולכים להיות שותפים לחדר, כדאי לפחות שנעשה הכרה
כמו שצריך, לא? איך קוראים לך?" שאלתי אותו בחברותיות מזוייפת.

"אריק".
"רק אריק?"
"רק אריק." אמר חברי החדש אריק, ראשו עדיין טמון בספר שהסתבר
לי עכשיו שהיה משהו על פסיכולוגיה.



הימים הפכו לשבועות, השבועות הפכו לחודשים ואני מתחיל להתרגל
לסביבתי החדשה, בעיקר לצחנה מהאגף שלי שניקו פעם בשבוע בזמן
שהוציאו אותנו לחצר לפעילות ספורטיבית.
באחת הפעמים האלו הגיעה לאזני ידיעה שאחד האסירים הצליח לקלוט
משיחה בין סוהרים, ידיעה שלא השאירה אותי בהלם אך עם זאת חלק
ממני לא יכל להשאר אדיש לה;
פיטר או'סאליבן התאבד בביתו.

המכבסה נסגרה...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חרררר חרררר
חרררר
חררררררררררררר




זקן הבמה החדשה


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/1/06 9:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טל בן-אמיר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה