"חדל, חדל" אני שומע צעקות הבוקעות מכל הכיוונים סביבי. אני
פוקח את עיני ורואה עשרות חיילים שוכבים על החול, ראשיהם בין
ידיהם, והם אומרים תפילה. "לאן אתה חושב שאתה יורה ?" שואל
אותי קצין עם שני ארונות על כתפיו, המזוהה לאחר מספר שניות
כדני המ"מ. "לכיוון המטרות ", עונה אני. "לכיוון המטרות ? מה?"
, אני תופס את עצמי בשגיאה הנפוצה ביותר ועונה "לכיוון המטרות,
המפקד", מסתבר, זו לא התשובה שהוא חיפש. "היכן המטרות שלך,
טירון ?" שואג המ"מ באוזני. "שם, שם ושם" עניתי מוכנית בעודי
מצביע לכל הכיוונים.
"אתה מבין ?" פניתי לסגן אלוף שישב לפני בכיסא, "הבעיה שלי
מתחילה אי שם בילדות, בגן אף פעם לא הצלחתי להשתין לתוך האסלה
, תמיד קלעתי מסביב, הגננת חשבה שיש לי בעיות מוטוריות. ביסודי
לא הסתפקתי בצעצוע שלי. תמיד נראה לי שלחבריי יש צעצועים שווים
יותר, ושהמשחקים שלהם יותר מעניינים. קפצתי ממשחק למשחק,
המורות חשבו שאני היפראקטיבי, הן לא הבינו אותי. " הסגן אלוף,
נראה טיפה המום, כלום לא הכין אותו לנאום שהוא עמד לשמוע.
"הבעיה נמשכה גם בתיכון, רק לקראת כיתה ח' כאשר התחלתי בו
זמנית עם 15 בנות כיתתי, הבנתי שזה יותר חמור, חברי התחילו
לצחוק עלי שאני יורה לכל הכיוונים. באחד מהם בטוח שתפגע, אמרו
לי ספק בצחוק ספק ברצינות." פניתי לסגן אלוף כשבעיני דמעה,
"אתה מבין ? כל חיי יריתי לכל הכיוונים, ואף פעם לא פגעתי, אף
פעם. אתה חושב שאתה יכול להבין מה זה לחיות במצב הזה ? לאיזה
מצבים נפשיים זה יכול להביא אותך ?". עשה רושם שלאדם מולי
מתחיל להיות אכפת, אולי אני טועה. אז המשכתי "גם כאשר סוף סוף
הייתה לי חברה, הסתכלתי על אחרות, ניסיתי להתחיל איתן, זה לא
שרציתי אותן, רציתי אותה ורק אותה, אבל זה פסיכולוגי אצלי, לא
יכול שלא לירות לכל הכיוונים, פשוט לא יכול. יצליח, לא יצליח
זה לא משנה לי, את הירי אני מבצע." הסגן אלוף משיר מבטו אלי
"סיימת ?" הוא שואל. "כן המפקד" אני מצליח לגמגם, נושם עמוק
ומסדיר את נשימתי. "זכאי", אומר הסגן אלוף, אני מצדיע, יוצא
בצעד מאושש מהחדר, ומחייך. מי אמר שלא שווה לירות לכל הכיוונים
? מי אמר שאני לא פוגע ?
בתוך החדר מסתכל הסגן אלוף על הקצין שלידו, זה מניע את ראשו
וחותם בחותמתו - 'משוחרר על סעיף נפשי'.
25.02.01 |