הוא עמד שם, מול כולם. מבט מטורף בעיניו.
הוא ידע שזה יגיע לזה, הוא ידע שיש לו פתיל קצר.
הוא גם ידע מה הוא מסוגל לעשות.
ולא היתה לו שום כוונה לעצור את עצמו.

הוא הביט באדם הזה, שעשה לו כל כך רע. הוא הביט בו ותחושה של
ניצחון מלאה את גופו. האדם הזה שעמד מולו, שנראה כל כך קטן
פתאום. זה שהכניס פחדים וסבל לראשו. זה שהרס לו את הילדות. הוא
נזכר לפתע בפעולת היכרות בתנועה, כשהיה בכיתה ט'. המדריך ביקש
מכולם לספר על הצלקת הכי מגניבה שלהם.
'עד שהגיע תורי, לא היה לי מושג על איזה צלקת לספר,' הוא חשב,
'ואז נזכרתי בעיניים שלו, שונאות כל כך, מפחידות כל כך. הצבעתי
ללב שלי וסיפרתי בקול גאה, 'זאת צלקת מהאיש שאני הכי שונא
בעולם - הוא רצח את הילדות שלי'. היתה דממה, הייתי מאושר -
'הצלחתי לעניין אותם!' התרגשתי. ואז אחד הילדים צחק ואמר - 'מה
מגניב בזה? בכלל לא רואים צלקת.' אז אמרתי לו שזה מה שמגניב,
שזאת צלקת שאף אחד לא יכול לראות. הוא צחק שוב ואמר שאני נשמע
כמו ילד בכיתה ג'. המדריך אמר להמשיך את הסבב.
'מאז לא סיפרת לאף אחד'. הוא עבר על כל הסיפור עוד כמה פעמים
בראשו, עד שעצר את עצמו וחשב - 'עכשיו הכוח בידיי'. הוא הכניס
את ידו לכיס הג'ינס והחזיק בסכין חזק. הוא התרגש כל כך שבקושי
הרגיש את הסכין חותכת את אבצעותיו ואת הדם החמים והסמיך נוזל
ממנו ומכתים את החלק הפנימי של כיסו.
הוא התקרב אליו, אל האיש הזה, צוחק על איך שהוא נראה- מטונף,
מפוחד. קשור לכיסא באותה תנוחה כבר שלוש שעות. 'הוא ברשותי.
אני יכול לעשות לו כל מה שעולה על רוחי.' חשב ומיד צחק בקול
רם, האיש שישב מולו התחנן בשקט 'לא, בבקשה! אני אוהב אותך,
תמיד אהבתי אותך! אני נשבע לך! לא! בבקשה?!'

'אני עדיין זוכר איך שהוא בכה ואני צחקתי.' הוא אמר, החוקרת
עומדת מעליו, שולחת אליו מבטים מאיימים שהוא פירש כהערצה.
'חכיתי לרגע הזה כל חיי. אני כל - כך מאושר! כולם מכירים את
המעשה שעשיתי - המעשה הנפלא שאני עשיתי! כולם מכירים אותי
בתור הפסיכופט שרצח את האיש ההוא.
- את האבא שלו.'