היתה צפור עפה.
היתה צפור דואה מעל עלים מטוללים
ומתחת קלילותם הכבדה של הכוכבים,
בתוך משב שעת נשף, בנחישות אצילי הכפירים.
היתה צפור שוכחת כי בלילה ישנות הצפורים.

בין שקיעה לבין זריחה סוככת צפור כנפיה
על עצמה סוככת מפני שבלילה כולם ישנים,
לעתים מניחה לסככה כדי ללטף מעט את בטנה,
אך צפור בבלבולה לא זוכרת שמקורות דוקרים.

הנוצות בכנפי צפור זעות לשמע שירת האויר
ומתחילות מתחממות באור האדמומי,
צפור נפרדת מן הליל ומתיישבת בקנה
טומנת ראשה בגופה, עפעף חובר לעפעף
צפור חולמת שפתיים ותופרת בחלומה שברים.