הלכת לי. באמצע החיים. ככה סתם. בלי כל סיבה.
ואני מאמינה, עדיין מאמינה, שמישהו אחר היה צריך ללכת במקומך.
היית כל כך נחמד ומאושר, בעל שמחת חיים בכמות שמתאימה למיליון
נפש.
היית טוב לב, היית חשוב לי. ואני אפילו לא הספקתי להיפרד ממך.
והלכת לי.
זה היה כל כך פתאומי ולא צפוי. ואני עוד לא הבנתי מה פירוש
הדבר, שלא נתראה עוד לעולם.
הייתי עוד קטנה, שלא מכירה את אכזריות העולם, ואת בחירותיו של
האלוהים.
כנראה, שהוא ממש היה צריך אותך שם למעלה. כנראה, שבין המלאכים
זהו מקומך. כי אתה מלאך. בשמים וגם באדמה, היית.
ואני מאמינה שאתה המלאך השומר שלי.
אתה שומר עליי מלמעלה, ושמרת עליי גם כשהיית על האדמה.
אני מקווה שאתה שומע את מחשבותיי, וקורא אותן בזמן שאני כותבת
את המילים האלה.
אני כל כך רוצה אותך כאן לידי עכשיו. אני כל כך רוצה שתראה כמה
התבגרתי ותהיה גאה בי. אני כבר לא התינוקת שמבקשת בובות ליום
ההולדת.
אני כל כך רוצה לשכוח את הפעם האחרונה שראיתי אותך, אני לא
מאמינה שיכולתי להיות יותר מטומטמת ממה שאני בדרך כלל.
אילו רק יכולתי לפחות להיפרד ממך...
אני מצטערת, ואני אוהבת אותך. לעד.