נשארתי לבד,
כן, די לבד.
אתה די נטשת אותי,
כולכם די נטשתם אותי.
אז יפה שאתם מתקשרים ופוצי-מוצי, זה לא עושה אתכם פה.
זה לא נותן לי מישהו לחבק, זה לא מוריד דאגות.
אתם עדיין נמצאים במרחק אלפי-אלפי קילומטרים ממני.
בקצוות שונים של העולם,
ורק אני פה... וגם כבר לא כל-כך.
וגם אתה, שעובד 25 שעות ביממה, שמתקשר פעם בשבוע ובא פעם
בחודשיים,
אז מה אם אתה בארץ... אין איתך קשר.
אתה רוצה לספר לי למה כל פעם שאתה מתקשר אני בוכה?
כשאתה חוזר על עצמך מיליון פעם ואומר שאתה אוהב אותי,
ושוב צריך ללכת לעבוד... ושוב אני נשארת די לבד.
עם מי השארתם אותי? עם צחי? גם הוא לא בבית... וגם כשכן, זה לא
כלום מעבר לריבים.
"כשאת צוחקת... אני חי... כשאת בוכה עצוב מדי... אני פותח
ת'ידיים לחבק אותך... כי זה האור שבעינייך שמקרב אותי אלייך
וזה הטעם שנשאר מלחבק אותך..."
כבר לא נשאר את מי לחבק,
היינו שבע נפשות בבית אחד,
עכשיו נשארה אחת, ועוד שתיים שבאות ומתארחות מדי פעם.
את זוכרת שלקחנו אותך לשדה התעופה, ואיך חיבקתי אותך ולא נתתי
לך ללכת... והתחלתי לבכות, ואבא בכה, ובכית גם את...
"כי זה הטעם שנשאר מלחבק אותך..."
וכל הנסיעה הביתה אני ואבא לא דיברנו... לא יכולתי לדבר, ידעתי
שאני אבכה אם אתחיל לדבר...
ואתה, לא נתת לי לבכות... לא הסכמת לי... אז הדחקתי את הבכי
והכאב.
והוא כולו יצא היום...
אבל אני נשארתי לבד פה.
ובדוגרי, כולכם כבר התבגרתם ועוזבים את הבית...
ונשארתי בת יחידה... פעם היינו חמישה ילדים, והיום אני אחת...
ואתם עוזבים,
ומשאירים אותי עם זוג הורים מטומטמים שיודעים רק לריב...
פעם היה לי לאן לברוח מהצרות, הייתי באה אליכם...
עכשיו אין לי למי לפנות יותר.
אם לא היה עכשיו שלוש בלילה באוסטרליה הייתי מתקשרת אליך,
ואם לא היית עכשיו בראפטינג בלימה שבפרו, הייתי מתקשרת אלייך.
אבל אתם לא פה,
והשארתם אותי לבד.

החלקים המודגשים לקוחים מתוך השיר לחבק אותך, מאת רון
הופמן, להקת סינרגיה.