אהבתי אותו, אפילו מאוד, אבל אני עדיין לא תופסת, עדיין לא
מבינה את ההיגיון של מה שהוא עשה.
שנינו אהבנו נורא אחד את השני, היינו ביחד יותר משנה, אהבתנו
הייתה האהבה הכי גדולה שיכולה להיות בין בני-זוג.
יום אחד הוא לקח אותי לטייל בפארק, החזקנו ידיים, ציוץ
הציפורים שבה את אוזנינו, כשישבנו על הדשא הסתכלנו על העננים,
ראיתי ענן שהיה נראה ממש כמו לב עם חץ בתוכו, הוא אמר שהוא
דווקא רואה שם דמות של אדם תלוי, צחקקתי וגם הוא צחק, התגלגלנו
על הדשא והתנשקנו נשיקות קטנות של אוהבים.
אחרי הטיול התחלנו ללכת לכיוון הבית שלי, אמרתי לו שיבוא ושיש
לי משהו חשוב לומר לו.
כשהגענו למפתן ביתי הבטתי בו במבט הכי כנה ואוהב שיכולתי לעשות
ואמרתי לו שאני מוכנה, אני מוכנה שנשכב, הוא הביט בי חזרה, "גם
אני מוכן" הוא אמר "אבל הרגע הזה הוא לא הרגע".
הוא הסתובב, התחיל ללכת משם ולפני שהלך אמר שביום שישי הקרוב
אני אבוא אליו ונשכב סוף סוף, חייכתי בביישנות והסתובבתי חזרה
לביתי.
כשהגיע יום שישי הרגשתי שזה היום בו אני הופכת מנערה לאישה,
היום הגורלי.
חיכיתי בשקיקה לערב המיוחד ועכשיו הגיע השעה שבה אני אמורה
להיות אצלו אני עומדת מול דלת ביתו מוכנה לרגע הגדול, דופקת
בדלת "היכנסי" הוא עונה בצד השני, אני נכנסת, מולי שביל של
נרות על הרצפה, אני מתמלאת באהבה ואושר, השביל מוביל אל המטבח,
אני צועדת אל המטבח, נכנסתי, פתאום כאב חד בעורף, אני מבינה
שנדקרתי. "תירגעי," אני שומעת את הקול המלטף והמוכר "רק ככה זה
יהיה מושלם".
אני מנסה להישאר צלולה אך ללא הצלחה, הנשמה בורחת ממני, עכשיו
אני מתה, הוא סוחב אותי אל חדרו, עברנו את המסדרון, אנחנו אצלו
בחדר, הוא שם אותי על המיטה, משיל מעליי את הבגדים, חושף את
גופי הנוקשה, הקר, הכחלחל.
"כן, עכשיו זה מושלם" הוא אומר בקול שליו ומצד שני קצת כאוטי,
קצת מטורף, הוא מחייך, אני מחייכת חזרה.