[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








בבוקר אחד, ממש רק אחרי שסמי התחיל כיתה ח', המורה הודיעה:
"השנה על כל תלמיד בכיתה לבצע משימה שתתרום לקהילה", ואפילו
הציעה כל מיני רעיונות. הרבה ילדים רצו להתנדב במד"א או בצער
בעלי חיים, וחלק הצטרפו למשמר האזרחי כי הבטיחו שאחרי כמה זמן
יתנו להם לירות ברובים. סמי ניסה לחשוב על משימה שלא תדרוש
ממנו יותר מדי מאמץ ומרוב שהוא חשב נגמרו כל המשימות הטובות
ונשאר לו רק להצטרף לקבוצה שתנקה בכל שבוע אזור אחר בעיר.
המחשבה שהוא יאלץ פעם בשבוע בכל שבוע להיפרד לשלום משעות אחר
הצהרים ולהצטרף לקבוצת המנקים לא נתנה לו רגע של מנוחה, ואם זה
לא היה לא מקובל לילדים בגילו - הוא היה נתקף דיכאון עמוק,
אולי אפילו כזה שדורש אשפוז ותרופות. סמי החליט בפעם הראשונה
בחייו לעשות מעשה. הוא גמל בלבו (תוך כדי שהוא מנסה להבין את
הקשר בין חיות דבשתיות ללב שלו) למצוא לעצמו משימה אחרת. באותו
יום סמי נסגר בחדר שלו וניסה לחשוב. מהר מאוד הוא גילה שהוא לא
ילד כל כך מבריק, ושזה שהאימא שלו אומרת לו: "תראה מה עשית,
אינטליגנט!" זה לא בגלל שהיא באמת חושבת שהוא כזה. אחרי חצי
שעה של חשיבה מאומצת הוא החליט לבדוק אם יש איזה ארטיק שוקולד
מרענן במקפיא. מכיוון שאף פעם לא היה ארטיק שוקולד במקפיא אלא
רק גלידה פונטצ'-בננה שאבא אוהב, הוא ביקש מאימא שלו כסף בשביל
לקנות ארטיק. אימא שלו, שלא הייתה פריירית, נתנה לו כסף ודרך
אגב אמרה לו שיביא חלה. בדרך למכולת הוא ראה זקנה סוחבת שני
סלים שנראו די כבדים, אבל מכיוון שהיא לא ניסתה לחצות את הכביש
הוא לא חשב לעזור לה. במכולת היה תור ארוך וסמי גמר לאכול את
הארטיק עוד לפני שהוא שילם עליו. הוא ניסה להיזכר מה אימא שלו
ביקשה וגילה שלרוע מזלו היום יום שישי וששוב הוא לא זוכר אם
היא ביקשה חלב או חלה. הוא לקח חלה כי היו חלות יפות ובין כה
סביר שהוא יטעה, אז לפחות שתהיה חלה יפה. בדרך חזרה הוא ראה
שהזקנה בכלל לא התקדמה. הוא נזכר בעשרת הדיברות וחיפש איזו
דיברה שתעזור לו במקרה הזה. הוא חשב על 'לא תנאף' שנראתה לו
עכשיו דיברה מאוד הגיונית אבל גם מאוד לא עוזרת. בסוף, אחרי
שלא מצא אף דיברה שקשורה לזקנים, הוא נזכר במשפט הזה שכתוב
באוטובוסים, משהו עם מעדר ופנים של זקן. הוא לא הבין מה המשפט
הזה אומר אבל זה הספיק לו בשביל לשאול את הזקנה אם היא צריכה
עזרה. הזקנה העיפה לעברו מבט מהסוג שחתולי רחוב מעיפים באנשים
שמאכילים אותם, כזה שרוצה לקבל את מה שמציעים לו אבל גם יודע
שהוא עלול לחטוף בעיטה, אבל אחרי כמה שניות של התלבטות היא
החליטה לקבל את העזרה. סמי שאל אותה איפה היא גרה והזקנה אמרה
לו שזה ממש לא רחוק. הוא לקח את שני הסלים והתחיל לצעוד אחרי
הזקנה, שהייתה חייבת לגור בדיוק בכיוון ההפוך מהבית שלו. אחרי
20 דקות סמי התחיל להרגיש שכואבות לו הידיים מהמשקל של הסלים,
וזה היה סימן מצוין בשבילו להבין שהם כבר עברו את ממש לא רחוק,
ושהזקנה בטח התבלבלה בדרך. הוא עצר רגע ושאל את הזקנה עוד כמה
זמן עד שהם מגיעים, והיא ענתה לו שזה ממש לא רחוק. סמי הרגיש
קצת מנוצל אבל התנחם בזה שלפחות נפל על זקנה עקבית ולא כזאת
שמשנה את דעתה כל רגע. אחרי כמה דקות נוספות של הליכה הזקנה
התיישבה על ספסל שמצאה בדרך ואמרה לסמי שהיא מוכרחה לנוח כי
בגילה כבר קשה לה עם ההליכות האלה. סמי חשב שבגילו גם לו קשה
עם ההליכות האלה, בעיקר כשאתה סוחב שני סלים של קניות לשבת.
הוא כבר חשב להגיד לזקנה שמפה היא ממשיכה לבד, אבל החליט שמה
שהוא עושה זה מעשה טוב ואם הוא יפסיק עכשיו אז זה לא יחשב, ואז
למרות שהוא כבר התאמץ לאללה לא יזכרו לו את זה בשמים כשיעשו לו
את החשבון של המעשים הטובים מול הרעים. חוץ מזה נראה לו שעל
מעשה כזה טוב הוא יכול לפלח איזה 100 ארטיקים מהמכולת ועדיין
הוא הולך לגן עדן. אחרי שהזקנה גמרה לנוח היא קמה ונכנסה לבלוק
שעמד בדיוק מאחרי הספסל. בשלב הזה סמי התחיל להבין כל מיני
אנשים שעשו כל מיני דברים נוראים לאנשים אחרים. הזקנה גרה
בקומה הרביעית ודאגה להתלונן בכל קומה שהמדרגות האלה ממש לא
מתאימות לאישה בגילה. בקומה השנייה סמי התחיל להרגיש שתחושה
עמומה ומשונה עוטפת אותו, ועד הקומה השלישית הוא אפילו הצליח
להבין שהוא בעצם מרגיש מנוצל. הבית של הזקנה הריח בדיוק כמו
הבית של כל שאר הזקנים וסמי חשב שזה די מוזר כי בתים של צעירים
לא מריחים אותו הדבר. הזקנה מלמלה כל מיני ברכות אבל סמי לא
ממש הקשיב ורק רצה לעוף משם כמה שיותר מהר. הוא הניח את הסלים,
ברך את הזקנה בשבת שלום, וירד בריצה במדרגות. בדרך הביתה עברו
לו המון מחשבות בראש, בעיקר על זה שהוא בחיים לא יעזור יותר
לאף זקנה. אחר כך הוא חשב שאולי אם הזקנה תכתוב מכתב על זה
שהוא עזר לה יחשיבו לו את זה בתור חלק מהמחויבות האישית, ואז
אם הוא ימצא עוד איזה כמה זקנים עם סלים זה יכול להיות עדיף על
לנקות את העיר מכל מיני לכלוכים שלפחות לחלקם הוא אחראי באופן
ישיר. אחרי איזה חצי שעה של הליכה סמי קלט שהוא הגיע הביתה
ושכבר די מאוחר. פחד לא מוסבר התגנב למחשבות שלו וסמי הרגיש
שמשהו רע עומד להתרחש. כשהוא פתח את דלת הבית וראה את אימא
שלו, הפחד כבר הפך למאוד מוסבר. הוא יודע לזהות את זה שלאימא
יש קריזה. אימא שאלה איפה הוא היה כל הזמן הזה ואפילו לא נתנה
לו לענות לפני שהיא המשיכה לצעוק שכבר שעה היא מחכה לחלה ושאבא
חזר מת מרעב מהעבודה והיא לא יכלה להכין לו סנדוויץ'. סמי היה
קצת לחוץ אבל שימח אותו שלפחות הוא קנה חלה ולא חלב, כי הוא
אפילו לא רצה לחשוב מה היה קורה אם הוא לא היה מביא עכשיו את
החלה. אם הוא לא היה ילד איטי במיוחד הוא היה מבין כבר בשלב
הזה שעדיף לו לקחת כמה צעדים לאחור או לפחות להתכופף, אבל
כשאימא שאלה איפה לעזאזל החלה המחורבנת שהיא שלחה אותו להביא
הוא פשוט נשאר לעמוד שם, מנסה להבין איך זה שהוא לא מחזיק שום
שקית עם שום חלה. הסטירה הייתה מצלצלת, הטלטול היה לא נעים,
השעה כבר הייתה מאוחרת מדי והמכולת סגורה. סמי ניסה להסביר
שהוא עזר לזקנה והוא כנראה השאיר אצלה את השקית עם החלה, אבל
אמא צרחה עליו שהוא לא יוצא מהחדר עד לארוחת הערב ושבגללו גם
לא תהיה חלה ושרק יחכה עד שאבא ישמע על זה. סמי עלה לחדר מובס,
ואם זה לא היה לא מקובל לילדים בגילו - הוא היה נתקף דיכאון
עמוק, אולי אפילו כזה שדורש אשפוז ותרופות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שבי סתם
אימפוטנט...




(מתוך יומנה
הסודי של נולי)


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/12/05 3:15
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רונן שדה

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה