קירות שבניתי, פתח לחופשי,
מתפתלים, מתכווצים, כמו היו כאב.
רקמתי שפיות ממילים לבנות,
אשר התנפצו עם בוא שלכת
ורסיסיו שבים ומכים בי כחוד התער
ומדממת אני בין מילה למילה.
משחקת עם האמת כמו היה פרפר
במשק כנפיים אחד חמק, נשא כנפיו.
נגוז השקט לאלפי פיסות טירוף,
ושלכת בישרה בוא חורף ניצחי
גורל הקיפאון.
שלכת בפנים, לא נותר בי דבר
ריק עירום נבוב וחלול.
מלנכוליה עוטה נפשי כרוחות סתיו
ולבד אוותר נוכח הטירוף
שבורה.
הבזק שפיות כמשק כנפיו של פרפר
בין לבין לא נותרה עוד אמת.
תעתועים ספוגי כמיהה למחר
נמסו לכאב, אין אתמול.
נטעת דם בכאב
נטעת קיפאון בשכול
עת חגתי כאחוזת יאוש סביב טירוף
בעיגולים עיגולים של חוסר אונים.
מחבואים עם הטירוף
לעולם לא אמצא מסתור מהבילתי נמנע.
ואצבעותי הקרות ישלחו שוב לנפשי מבין הצללים...
ולחישותיהם כאיוושת מוות זעקו עם הרוח בין עלי שלכת אדומים
מלחשים נבואות אבדון ומוות,
כאב ושכול,
קיפאון ניצחי.
וקץ לכל. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.