הוא כל הזמן בועט.
לא בעיטות של סתם עובר מתוק. בעיטות חזקות, ממש חזקות.
הוא כבר גורם לדמעות שלי לבכות. אז בכיתי ובכיתי והוא בעט
ובעט, לא שם זין.
אבל הוא חלק בלתי נפרד ממני, כבר כמה שנים טובות, לא משנה כמה
חזק ניסיתי, דחפתי ודחפתי, והוא לא יצא. הוא העדיף להישאר לי
שם בפנים ולבעוט.
בזמן האחרון אני כבר מהלכת כמו גופה. עם עיניים רפויות, מבט
כבוי, אלמנה מכל השאלות והתשובות.
תהיתי לאן נעלם האבא שלו. בטח המשיך בחיים שלו כאילו כלום לא
קרה. כזה רגוע ושלו... שליו כאילו כלום לא קרה. השאיר אותי כאן
עם הבעיטות, הדם והמבט הכבוי.
פעם הוא אהב אותי, אבל זה היה מזמן. פעם הייתי חשובה. אבל מאז
שנכנסתי להריון עם נפש הבועט והאכזר, הוא ניסה לשכנע את עצמו
שהכי טוב שנפרד. פשוט קם והלך באחד הלילות, כאילו אני כבר לא
קיימת. כנראה שהמבט הכבוי כבר לא עשה לו את זה כמו פעם...
ועכשיו אני לבד, במיטה שוטטת דם ונפש אחד קטן שבועט ובועט.
כבר מאוחר מדי להחזיר אליי את אבא שלו. אבא שלו חי בעולם משלו,
עם כל מיני השקפות שמרפדות את המציאות.
אבל יהיה בסדר בסוף, אין לי על מה להתלונן. בכל זאת הוא השאיר
לי נפש אחד קטן, שבועט ובועט.