שוב פעם, הייתי בטוחה, לפחות לתקופה מסויימת, שאני אשוב להיות
הנערה הנורמלית שאני מכירה ואוהבת. מכירה ושונאת.
אבל את,את תמיד באה לי בחלומות, תמיד באה, בכל פעם. שוב ושוב
מחדש. כשיש רגע של שקט, כשאין לי אוויר וגם כשעצוב לי נורא. את
באה, הילדה השמנה שמתגוררת בתוך ראשי, ותולה את עצמך.
מסוקרנת, במשך שעות איני מורידה את את העיניים ממך, אולי
תזוזי, אולי תגידי לי למה את תולה את עצמך.
אני יודעת למה את תולה את עצמך, את שמנה. נורא לא נוח להבין
שאני לא מעוניינת בך. הכל כי את שמנה.
אמרתי לך בתחילת השנה, לפעמים אני עוד לוחשת לך את זה. תפסיקי
כבר לתלות את עצמך מול העיניים שלי. מאווררי תקרה שמחזיקים
אותך בקושי, ואת כולך בת ארבע עשרה בקושי, מתולתלת, נורא לא
עדינה ושברירית.
לא כל כך אכפת לי שאת שם. לבהות בך זה עסק מרגיע, מסקרן, לנחש
שאולי עכשיו תפלי כבר.
אני לא כל כך מבינה למה, הרבה אנשים אומרים לי שזה מוזר. ילדות
מתות על מאווררי תקרה. |
