אין מה לכתוב על אושוויץ. הכול נכתב, הכול נאמר. דברים שנאמרו
בשיאו של רגש כבר מזמן הפכו לקלישאות. דמעות שזלגו אל מול
הריסות הקרמטוריום נוגבו וכבר הוחלפו באחרות. הרמפה באושוויץ
כבר מזמן שקטה, רכבות כבר לא מגיעות ומנגלה קבור איפשהו
בארגנטינה. ניצולים כבר הולידו בנים, שהולידו בנים שהגיעו
לאושוויץ וחזרו עם תמונה יפה של פסי הרכבת המובילים לשער
המפורסם. מפקד המחנה נתלה והאנשים ששירתו תחתיו הולידו בנים,
שהולידו בנים שלומדים בבית הספר שהעם הגרמני היה בשפל המדרגה
בתקופת מלחמת העולם השנייה, ושהיטלר היה השטן ושהשואה הייתה
דבר רע. ואיפשהו בגרמניה, נער שסבו הפעיל איזה מתג באיזשהו
מחנה, מספר בדיחה על השואה וחברו מגחך. ואיפשהו בישראל, נער
יהודי שסבו קפץ מאיזו רכבת, מספר בדיחה על השואה וחברו מגחך.
אין מה לכתוב על אושוויץ. לא הרבה השתנה. ובפעם הבאה זה כבר לא
יהיה יהודים, אלא רואנדים או צ'צ'נים או יוגוסלבים. וגם בפעם
הבאה העולם ישתוק וגם אנחנו, כי זה לא יהודים, אז איך זה קשור
אלינו?
אין מה לכתוב על אושוויץ. כי גם אני הייתי שם וגם אני ראיתי
הכול. גם אני דמיינתי את עצמי ישן במיטה עם עוד ארבעה אנשים,
קופא מקור אל תוך הלילה, מקווה שאזכה לראות את זריחת החמה. וגם
אני ראיתי את עצמי יורד מרכבת ומובל אל תוך תא גזים רק בשביל
להירצח במנגנון מוות שיטתי. גם אני נהפכתי למספר, לפסיק
בסטטיסטיקה, לבעיה מספרית הניתנת לפתרון. ועם צלעות בולטות
ופרצוף כחוש גם אני התמוטטתי נטול צלם אנוש ופוניתי למשרפה
הקרובה. וגם אני חזרתי לארץ עם תובנות עמוקות על החיים, אשר
התפוגגו אל מול המציאות.
אין מה לכתוב על אושוויץ. כי אושוויץ הוא רק עץ, ברזל ולבנים.
וכל עוד אדם ישנא אדם אחר בשל דתו, מוצאו או מינו, אושוויץ
ימשיך להיות רק עוד אבן דרך ולא אנדרטה לשנאה. |