ואז ראיתי אותה. בין מאות האנשים שהיו בקהל היא עמדה לידו
וצפתה בשקט בהופעה. גם אני הייתי בקהל אבל ממש לא התעניינתי
במה שקורה על הבמה ומה שמצחיק זה שאפילו עליו לא הסתכלתי,
והרי באתי לשם בתקווה שאולי, במקרה, גם הוא יהיה ואז אוכל
לבהות בו שעתיים רצוף ולהתייסר על שהוא לא שלי, להתפעל
מהנוכחות המושלמת שלו, הבחור שבלי לדעת שבר לי את הלב.
לא חשבתי שגם היא תהיה שם. האחת, הנבחרת, החברה המזדיינת
החדשה שלו. אי-אפשר לתאר מה זה לראות אותה בפעם הראשונה. ידעתי
שהיא קיימת וכל-כך קיוויתי שהיא מכוערת, מצורעת ומסריחה מהפה
אבל היא ממש לא נראתה כזו, להיפך. כוס אמא של "להיפך"  הזה.
היא היתה יפה אבל לא מהיפהיפיות שמנחות תכניות ריקניות בערוץ
2, אלא יפה-מיוחדת, ובבת אחת עלתה לי במוח השורה מתוך השיר
"מלאך" של אביב גפן- "בין כל היפות האלו את היית שונה" וממש בא
לי לבכות. היה לה שיער ארוך וחלק חלק (שגם נראה מאד לא בריא)
ואני רק קיללתי את התלתלים הקופצניים שלי. היה לה אף קטן (גם
די שפיצי) עם נזם ואני רק קיללתי את עצמי שיש לי פחד ממחטים
ואקדחים. היה לה גוף טוב-
לא שמנה מדי, לא רזה מדי, לא גבוהה מדי, לא נמוכה מדי ואחלה
ציצי שבעולם. שתלך להזדיין. בעצם, לא!
היא נראתה שברירית כזו, רגישה וגם חכמה נורא, כזו עם מבט עמוק
ושובה והיא לא חייכה בכלל. היא נראתה ממש עצובה ואני ידעתי
שהיא לא עצובה עכשיו או היום, היא עצובה תמיד וזה עוד יותר
עיצבן אותי כי אם יש משהו שאני כן זה עצובה! עמדתי שם וחשבתי
שאפילו את העצב היא לקחה לי. הרגשתי מיותמת ומושפלת ושאין לי
יותר מה להציע לו. היא הכל. פתאום גאה בי רגש לא מוכר והבנתי
שככה בדיוק מרגישה קנאה. אאוץ',כמה שהיא כואבת. מפלחת את כל
האיברים הפנימיים בהילוך איטי, אוכלת אותי החוצה. הבטתי בה
עומדת קרוב אליו ומתתי לשנוא אותה, למצוא בה פגמים, לשמוע שהיא
מגמגמת או משהו אבל ידעתי טוב מאד שבעצם, אלוהים יעזור לי, אני
קצת אוהבת אותה.
לאט לאט השיער שלה כבר לא נראה לא בריא והשפיץ באף דווקא היה
די...חמוד. הסתכלתי עליה...והערצתי אותה---
        היא היתה כל מה שאי-פעם רציתי להיות : שלו.
זה היה רגע קוסמי שלא ארך יותר מדקה בה היה לי קצת טוב לגלות
שהבחור שכל-כך רציתי הסתדר לא רע ומצא מישהי שנראית...אמיתית.
בנסיבות אחרות יכולנו אפילו להיות חברות... אבל הדקה ההיא חלפה
בדיוק כשהוא הושיט יד לחבק אותה ועם החיבוק הזה באה שוב קנאה
חסרת גבולות.
בסוף ההופעה הוא נעלם, כנראה הלך לשירותים ולא יצא לי לראות
אותו מאז, אבל היה לי חשוב, אין לי מושג למה, שהיא תראה אותי.
נדחפתי בין האנשים כדי להגיע אליה וכשהגעתי קרוב מספיק דחפתי
אותה קלות
( יבורכו סופי הופעות המאפשרים לקהל הרחב לדחוף כאוות נפשם
במסווה של  " מה אתה רוצה?...גם אותי דוחפים..." משתומם)
היא הסתובבה והעיניים שלה נפלו על שלי. בכוונה לא הסתתי אותן.
הסתכלתי עליה במבט חודר, כמעט פולשני ובעיקר מכריז מלחמה. לא
יודעת איך החזקתי את עצמי שלא להסגיר תבוסה בשום צורה.
היא הסתכלה עליי במבט רך, מבין ומנחם ולרגע היה נדמה לי שהיא
יודעת מי אני. זה הפחיד אותי. אני יודעת שהיא לא באמת מכירה
אותי או מודעת לקיומי אבל זה פשוט היה עוד רגע קוסמי כזה בו
יכולתי להשבע שכן. חייכה חיוך עצוב... ונעלמה.
אני חושבת שעד עכשיו אני לכודה שם, במבט שלה ונמצאת שם, בסוף
ההופעה. אני יודעת שעוד אראה אותם ושהקנאה תתקוף אותי בכל פעם
מחדש, אבל אני מוכנה לקראתה עכשיו. השיער שלי עבר החלקה,
ויש לי נזם באף...