"תגידו לי אתם, איך פספסנו את זה" צעק המנכ"ל בכעס. הוא העביר
את מבטו על פני עשרים האנשים בערך שישבו מסביב לשולחן המהגוני
המוארך בקומת ההנהלה. אלה היו בדיוק האנשים שהוא חשב שהם
הטובים ביותר שאפשר למצוא, אלה שהוא עצמו שילם להם משכורת
נדיבה של שש ספרות  בדולרים.
"איך לא יכולנו לדמיין את זה?" הוא פנה אליהם, הפעם בקול שקט
יותר, מאוכזב.

"תחשבו על זה, ההוריקן בניו-אורלינס, ההצפות שבאו בעקבותיו,
התפרקות החברה האנושית. תראו איך זה היה קל. כל כך פשוט, נפלא,
גאוני." הוא שתק לרגע, מקווה שהמילים יחלחלו עמוק. "בבקשה, על
תמציאו לי תירוצים. אל תגידו לי שהממשלה הייתה צריכה לחשוב על
זה קודם. בינינו, אנחנו יודעים את האמת. לא בכדי אנחנו נמצאים
כאן בהוליווד. אתם יודעים הגענו רחוק באולפנים  האלה, רק בגלל
שיש לנו דמיון."

"האמת", אמר ראש אגף המחשוב והאנימציה, "כבר לפני שנים התפרסמו
בעיתונות המדעית תחזיות מדויקות למדי לסופה כזאת. כמה מדענים
בלתי תלויים פרסמו מודלים די מדויקים של הצפות בניו-אורלינס
אבל איש לא עשה דבר, ובגלל  זה אתה תמיד קורא את "עולם
האופנה", צחק הקריאטיב הראשי, "הרי מדענים כל כך עסוקים בלסבך
את הנוסחאות שלהם שאף אחד כבר לא מסוגל לקרוא את המסקנות".

ג'וליה סמנכ"לית הכספים ראתה בוויכוח הקטן הזה עוד הזדמנות
למשוך אליה קצת תשומת לב. היא סובבה את הראש באטיות, מתחה את
הצוואר ודאגה שכולם ישימו לב לשמלה הלבנה החדשה שלה  שבלטה
היטיב על רקע עורה השחום. היא ניסתה לשוות לקולה נימת סמכות
רצינית: "הרשויות תמיד מתקצבות רק את המלחמות שכבר קרו. כולם
בבית הלבן מודעים היטיב לכל תרחישי האימה אבל למרבה האירוניה,
כדי לקבל כסף אמיתי צריך להראות שהסיוט כבר התממש. קחו לדוגמא
פיגועי טרור. כולם ידעו שזה מתבשל אבל רק אחרי שבין-לאדן תקף
נמצא מימון לאבטחה. רק אחרי ניסויים גרעינים אפשר לקבל כסף
למקלטים אטומים. רק אחרי שפורצת שרפה מאשרים לכבאים לקנות
מכונית כיבוי חדשה. אנחנו יכולים לספר סיפורי זוועה עד מחר אבל
הקונגרס לא יוציא על זה פני אם זה עדיין לא התרחש".

"תחשבו איך זה יכל להיות יפה" אמר הארט דירקטור בהתלהבות. "זוג
האוהבים שלא עוזבים את העיר עד שהם מוצאים אחד את השני. נשיקה
חושנית בעין הסערה על רקע קיר אנכי של עננים מתערבלים. סירות,
מכות, יריות. היינו יכולים להכניס הכול בסרט הזה."
"אבל עשינו שלושה סרטי אסטרואידים ושני סרטים קפואים, "המחר
שאחרי היום" גיחך המנכ"ל בלעג"

"החיים זה לא סרט" עצר אותם הצעיר המתולתל שישב בקצה השולחן.
המנכ"ל זכר אותו בפנים אבל עכשיו הוא הרגיש נבוך כי הוא שכח את
שמו וכבר היה מאוחר מידי לשאול אותו מה בדיוק התפקיד שלו
בהנהלת החברה.
"הסיפור האמיתי מרתק יותר מכל סרט כי בעצם הוא מורכב מהרבה
מאוד סיפורים מקבילים. למעשה אירוע כזה הופך  לנס או לטרגדיה
לא בגלל איתני הטבע או בזכות גיבור או שניים גדולים מהחיים.
התוצאה האמיתית בחיים תלויה למעשה במעשים הקטנים של הרבה אנשים
פשוטים. בסופו של יום מה שקובע מה יהיו התוצאות של מצבי משבר
זה עד כמה האיש הקטן רוצה ומסוגל לדאוג לעצמו ולאנשים הקרובים
אליו. צריך הרבה אנשים טובים כדי שנוכל לעבור בשלום כל סופה או
פגע. קמצוץ אנשים רעים, לעומת זאת, יכול להרוס הכול.
ניו-אורלינס הייתה מפונה בזמן אם אנשים היו מושיטים אחד לשני
עוד טיפת עזרה. אם כמה נהגים היו עוצרים טרמפ, ללא פחד,
ולוקחים איתם חסר בית למקום מבטחים. אם המשוגעים על הגגות היו
עוזרים לכוחות ההצלה ולא יורים עליהם, הכול היה נגמר אחרת. זה
מה שמרתק את הצופים, האם כשהמסך יורד והמחסומים מורמים האם
יהיו עדיין בעולם מספיק אנשים טובים שיאפשרו לו לנוע.  האם
חינוך נכון יותר יגרום לכך שבשעת מצוקה יהיו רק מעט מאוד אנשים
שיהרסו הכול ויקרעו לגזרים את הרשת החברתית."
"נכון מאוד" אמרה המזכירה, "אם לא תפריע ותיתן לאנשים לגדול
בפינה הקטנה שלהם העולם יראה כמו גן פורח. אם תרשה לכל איש
לבנות את הבית שלו, אם תיתן לו לשתול פרחים בחצר ולגדל כמה
ירקות, אם תאפשר לכל קהילה לבנות את הכנסייה שלה, אם כל אישה
תשתול פרח וכל גבר יבנה בית ומחסן תוך שנה כבר לא תדע שהייתה
כאן סופה".

"לא! אני אוהב סרטי אסונות" אמר המנכ"ל בכעס "ככה לא יהיה לי
אף פעם סרט".
"אל תדאג" אמר התסריטאי הראשי. תוך שבוע אני אביא לך סיפור על
שוטר שחור, אישה לבנה, אהבה בלתי אפשרית,  וסופה ענקית שאוטוטו
הולכת להשמיד את כל ארצות הברית.

יש בית אחד בקצה ניו-אורלינס
שנקרא בית השמש הטובעת
גרים שם ילד שחור ואישה מופקרת
שבעיניה העצובות תהיה מוכרח להביט
אם תרצה לומר "הייתי אז בניו אורלינס"