הוא היה בן 16 כשהמועצה זימנה אותו בפעם הראשונה.
הם היו חבורה מוזרה של אנשים שכמותם לא ראה מימי חייו. לבושי
שחורים, בגדים ארכאיים שנתנו לו קונוטציה פגאנית. היו חמישה
מהם, גברים כולם. חמורי סבר, על פניהם נסוכה היתה רק הבעה
אכזרית של השלמה עם העולם.
החדר היה חשוך ומקור האור היחיד היתה מנורת שמן קלושה שעמדה
נעלמת בתוך הערפל.
עיניהם נצצו בחושך כמראות והוא הסתכל עליהן ביראת קודש. יורד
על ברכיו, מרכין את ראשו בפני החשכה הקטיפתית שסגרה סביבו.
עיניו נעצמו ובטרם הספיק להבין מה קורה, ספק חש ספק לא חש בשמץ
נגיעה במצחו.
הוא התעורר בחדרו אל תוך אור השמש המסנוור של הבוקר, אינו זוכר
מאום מן החלום. (אך אישוניו התכווצו נוכח הזוהר הרצחני).
מאז הלילה ההוא אנשים העירו לו שהשתנה, אך הוא לא הבין במה.
הוא תהה במשך שנתיים עד שקיבל את הזימון השני.
הוא היה שונה הפעם. הוא עמד בתוך החדר הריק וחיכה שמישהו יבוא.
לפניו היו שני מסדרונות חשוכים שאותם לא ראה בזימונו הקודם.
הוא הלך לאחד מהם, וכשהתחיל לרדת בגרם המדרגות האפל, נפקחו
עיניו לתוך החשכה הבטוחה של חדר השינה שלו. הוא התיישב על
מיטתו ובהה בריק השחור של חדרו, ידו מגששת אחר האור המוכר, אך
אינה מוצאת. החלון היה נעול.
הוא נפל בבהלה ממיטתו ודחף עצמו עד לדלת. שקט נשמע מבעדה.
קולות נשימתו הרעידו את ליבו והוא פרפר קלות בעודו שולח ידו אל
הידית. הדלת נפתחה בחשש. מולו עמד אוויר ריק ואור קלוש של
זריחה שמצא דרכו מבחוץ אל הבית.
הוא התרסק על המפתן ושקע לתוך שינה דמוית עלפון.
כשהתעורר לפנות ערב זכר את שני החלומות לפרטים.
הוא מעד אל הרחוב, נושא בקרבו את המסר.
הוא רץ ברחובות חשוכים, רומס אנשים בדרכו וזיעה קרה אט מתכסה
סביב מצחו. במוחו מתנגנת המנטרה. הוא קיבל זימון. הוא קיבל
זימון. המועצה רוצה אותו.
ידיו רעדו כאשר כשל כוחו והוא התמוטט אל תוך חצרו של בית
נטוש.
הוא שכב שם, נושם נשימות קצרות, הזיעה זורמת על פניו. בקצות
אצבעותיו עקצוץ עצבני. לפתע, יכול היה להרגיש בחדות את האוויר
הקר הזורם לריאותיו, יכול היה להרגיש במגע הדשא מתחת לבגדיו,
את הקור העוקצני הדוקר את כפות ידיו. עיניו ראו כל עצם לפרטיו,
כאילו הוחיה והיה נושם והצבעים בהו אל אישוניו. כל נשימה דקרה
את ליבו והכל היה בהיר וברור וחד כלהב. הוא נשך את שפתיו עד
זוב דם בפרץ של כאב כדי להיאחז בהכרתו החומקת. צפצוף השתרר
באזניו וכיסה על כל רעשי הרחוב. הוא הרגיש אנשים לידו, וחש את
כל גופו מתמוטט לתוך חשכה קרה ואינסופית.
הוא התעורר למגע מקפיא של יד על מצחו, אל תוך חדר שחור מורא
בניאון. הרהיטים היחידים בחדר היו המיטה שעליה שכב, וכסא,
שחורים שניהם כמו קירות החדר. אך כשהפנה את מבטו שם לב
שהסדינים עליהם שכב היו לבנים כמוות.
על הכסא ישבה דמות מטושטשת לבושה בגלימה שחורה. היא הסירה את
ידה ממצחו ויצאה מן החדר.
עיניו התרוצצו בבהלה בחיפוש אחר משהו להתמקד בו אך נדמה היה
שכל החדר רותך לגוש אחר ואף כיוון שאליו הסתכל לא היה שונה
ממשנהו.
לפתע הכה בו כאב הראש הצפוי, שלאחר התעלפות. הוא כיווץ את עינו
בכאב והופתע לגלות שתי דמעות, שנפלו והחליקו עד לשפתיו, שם
הטמיעו את טעמן המלוח. מלקק את שפתיו, מצא שם רק טעם של דם
קרוש.
שוב עצם את עיניו, ונסחף לשינה חסרת תחתית.
בחלומו היה במקדש של כת שטניסטית. המקדש היה בנוי בסגנון גותי,
צריחיו הכהים התנשאו אל מעל לעננים ויצורי גיהנום הזדקרו מכל
פינותיו. דלת שחורה ועבה על גביה היו תחריטי בני אדם מעונים
נפתחה נוכחו, אל תוך אולם גדול, משכנם של כהני הכת. הוא ראה
שלושה מהם, לבושי גלימות אפורות, מרחפים באוויר.
הוא ריחף איתם.
הוא התעורר בהרגשה של רדיפה וחש שמישהו מנסה לטרפו. הוא קפץ
ממיטתו אל עבר הדלת אך לא מצא כזו. הוא רץ ברחבי החדר הריק,
זמזום הניאון חודר את אזניו, אגרופיו מכים שוב ושוב בקירות
הקשים והחשכה כאילו נפערת מול עיניו.
הוא ריסק עצמו אל הרצפה השחורה, נאחז במרצפות כאילו היה נאחז
בחייו הוא, שורט מאום בציפורניו הנתחבות לתוך האבן הקרה, ראשו
כמו בועט עצמו אל תוך העלטה הניאונית, מוקף בהילת הכאב
החזק-מדי, כמתעתד להתפוצץ, עיניו עצומות בחוזקה, כאילו רצה
לכווצן עד שיעלמו, יחד עם כל הניאון, והשחור והכאב ויותירו בו
רק גוף חסר-מרגש וחסר-אונים, ראשו מתערפל ומאבד את העלילה,
סחור-סחור מסתובב סביב עצמו במעגלים, מתעלף ומתעורר, מתעלף
ומתעורר, קורע עצמו בלא משים ומתעלף שוב בעוד הדם נשפך
מורידיו; כמו פריחה ביום אביב, השקיעה צובעת את השמים באודם
מבהיק, והיופי צורב את העין.