מוקדש באהבה לכל בוגרי קורס תער"ן 2001, ובמיוחד לכיתה 107.
תמשיכו בעבודת הקודש שאתם עושים!

אחרי הפסקת הצהרים, ביום הרביעי של התער"ן, המדריכים לא הגיעו
לכיתות. חיכינו ובינתיים ניסינו  ללמוד למבחן של מחר. כולם
הרעישו. הרגשתי את הצעקות חודרות לי למוח ומוצאות שם את מקומן.
ילדים היפראקטיביים מהקפה של הבוקר מצאו מנוחה תחת המזגן, ואני
יצאתי החוצה לשאוף אוויר, אוויר חם, אוויר לח, אוויר של ליד
הים. פתאום היה שקט כזה. מצד אחד של ראשי שמעתי את צעקות בני
כיתתי, ומהצד השני הצלחתי לשמוע את הדממה. מדריכי הנוער יצאו
מהכיתה הסמוכה ועברו בצעדים איטיים לכיתה שלי. נכנסתי אחריהם.
"הזעיקו את המדריכים. היה פיגוע בנתניה" הם אמרו, ואני הרגשתי
איך הרעש הגדול הפך לשקט גדול ונורא עוד יותר.

בתחילת כיתה יו"ד התחלתי להתנדב במגן דוד אדום. זה באמת נורא
מלהיב לנער בן 15 לנסוע באמבולנס ולטפל בפצועים ובחולים, ואני
נהנתי מכל רגע. ובכלל, נורא התגאיתי שעברתי את הקורס בקיץ. זה
לא היה משהו בלתי אפשרי, אבל זה בהחלט היה משהו שלא היינו
צריכים להתמודד איתו עד אז. כל שבוע הייתי הולך למשמרת. הרגעים
הכי מרגשים היו לצפות בשקיעות המדהימות דרך חלונות האמבולנס.
בדרך כלל זה היה בדרך להדסה עין-כרם, על הכביש המתפתל וברעש
הסירנה הרועמת. כששקיעה תפסה אותי, אני כבר הייתי מהופנט.

הסתיימה לה שנה. הגיע הקיץ. האחראי- משמרות התחילו לבחור
מצטיינים לקורסים בקיץ. אני הכי רציתי לצאת לקורס תער"ן. תער"ן
(ר"ת תחנת עזרה ראשונה ניידת) היא אמבולנס מיוחד, עמוס בציוד,
שבמקרה של אירוע רב נפגעים ניתן לפרוס בשטח ולהקים מעין 'בית
חולים שדה' קטן.

בחדר 3 הייתי עם עוד ארבעה נתנייתים, אחד ירושלמי ואחד מטירת
הכרמל. הקורס היה בכפר נוער צמוד לנתניה, והלחות גאתה. בין
הבניינים נפרשו מדשאות ירוקות, ואת השקיעה יכולנו לראות רק דרך
גדר מרושתת, שהקיפה את כל מה שרק אפשר.

המדריכים היו כולם פראמדיקים וחובשים, רק ששלנו היה נמוך
במיוחד. לי זה לא הפריע יותר מדי, אבל כשחברה שלו עמדה לידו הם
נראו כמו אמא ובן. היו גם את מדריכי הנוער, חיילים בשרות למען
הקהילה. המד"ן שלנו היה גבוה באופן קיצוני. אחרי הפסקת הצהרים
ביום הרביעי של התער"ן, המדריכים לא הגיעו לכיתות.

כולנו יצאנו החוצה. הנתנייתים מכל הכיתות באגף יצרו בחוץ מעגל.
מעגל דאגה, מעגל בכי. הם ניסו להתקשר הביתה, לבדוק אם מישהו
מהמשפחה נפגע, אך רשתות הטלפונים שוב נפלו. ניסינו לחזק,
לעודד, אך ללא הואיל. היכולת של האדם מוגבלת. על יד הקיר מספר
בנות לבושות חצאיות החלו קוראות תהילים. מדריכי הנוער ניסו
להרגיע. לאף אחד לא היה כח לכלום. פתאום כולם הפכו עיי]ים
כאלה, מודאגים, מאוכזבים, מפוחדים. יותר מהכל, היתה הרגשה אחת
לכולנו, לאלה שבכו, לאלה שהתפללו, לאלה שניסו להרגיע. לאף אחד
מאיתנו לא היה מושג מה לעשות. רגע אחד אתה לומד להציל חיים,
ומיד אחר כך אתה מרגיש חסר אונים. כל כך חסר אונים שזה לא
נתפס.

אחרי שגמרנו לבכות הלכנו לישון, ומערכותינו נדמו עד לבוקר
שלמחרת. אחרי ארוחת הבוקר שמענו סיפורים מהמדריכים על הפיגוע
של אתמול. אחרי ארוחת הערב הם שוב איחרו לכיתות.