כל הלילה "התהפכת על משכבך" - אתה יודע, כמו שאומרים. לא ישנת
בכלל. אני יודעת, הייתי שם.

דווקא היה נחמד לחוש שלא רק אני לא ישנה. חלקנו משהו. את חוסר
השינה.

ואז צלצל השעון.

כאילו מישהו העביר מעלינו מן מטה קסם שכזה. פתאום קיבלנו
"לגיטימציה" לישון - אתה יודע בנים לא נים שכזה. בשמונה דקות
החסד שהעניק לנו השעון בין טרטור לטרטור.

"אני קם", אמרת. "חם לי", אמרת. ואני... לי לא נותר אלא
להתבונן בך בחושך מקווה בסתר שאתה לא מבחין בעיניים המבקשות
שלי, שאתה לא מרגיש שאני צועקת לך בקול דומם "תישאר!! לעזאזל!
אל תלך!! לא ככה, לא בלי להינתק מחיבוק חם וישנוני שלי..."

אבל אתה...

אתה מיהרת לך לדרכך. אצה לך הדרך, פגישה, עניינים, לנסוע,
לעשות, לראות... איזה בולשיט.

זה בסדר. לא באמת, אני נשבעת, זה בסדר. אני מבינה.

לא אני לא. באמת. אבל אני בסדר.

הרעשים שלך בבית. המים זורמים כשאתה מתקלח- שלא כהרגלך, בבוקר,
מברשת השיניים החשמלית, השירותים כשאתה מוריד את המים,
הפלורוצנט במטבח, דלת המקרר נפתחת, נסגרת, טפיפות נעלי הבית
שלך על הרצפה על רקע השקט המבהיל של הבית, אתה מדליק את האור,
מוציא איזו צלחת, לוקח סכו"ם, מרשרש בשקית של הלחם, פותח את
המיקרו, סוגר... מרתיח מים, פותח ברז, פותח ארון, סוגר בטריקה,
קורא עיתון של אתמול...

ואני...

משהו בי רוצה לקום מן המיטה החמימה שלך, לחבק אותך, להעניק
לעצמי רגע אחרון של חסד.

אני מתבוננת בך מתלבש. אתה יפה בעיני. אני לא כועסת, רק מקווה
שתיפול לך איזו גרב או שתיתקע לך היד בשרוול והרגע האווילי הזה
יימשך עוד קצת. אתה בטח חושב שאני בדמדומי השינה - נו אז לא ,
אני פיכחת לחלוטין, כאילו באופן לא ממש מתאים לשעה מוקדמת זו
של הבוקר. מה לעשות. זה אתה.

אתה רוכן אלי מנשק. קורא לי "דבקון" באנגלית, צוחק עלי קצת,
רוצה להינתק, אומר "בי" וקם. כמעט בחוץ! כמעט, רק עוד צעד אחד
ואינך עוד בטווח ראייתי. אבל לא! אני משמיעה מעין ציוץ
מתריס...

כעבד נרצע אתה מפנה את פניך אלי ופוגש בידי הפרושות לקראת
חיבוק נוסף. ואתה חוזר. כנראה לא נעים לך. אתה חוזר אל בין
זרועותי. מנשק שוב. אבל לא שם. לא היית שם מהבוקר.

חשבתי שתלך מיד.
אבל התעכבת.
כיאה לך.
מרשרש לך כך בבית, כשכל צליל פולח את אוזניי ואני נאבקת בדחף
הבלתי נשלט לקום ולהיות אתך עוד קצת.

אני נכנעת לבסוף וקמה. מבכרת אותך על פני המיטה. "למה קמת?"
אתה שואל. נו באמת, אתה באמת לא יודע...

"לא יודעת", אני עונה. חוזרת למיטה. מנסה להתעלם מהרעש שלך,
ממך...

אתה קם, מזיז את הכיסא, מתעכב עוד דקה - בטח לקחת את היומן מעל
המקרר - אני מנחשת, לוקח את התיק מהוו שעליו הוא תלוי...
לרגע חולפת בי המחשבה שאולי תעצור לרגע, תחשוב קצת, תחייך
לעצמך, תשוב על צעדיך, תיכנס לחדר בשקט, תרכון, תנשק, תתעכב
עוד דקה... הנה אני ממש יכולה לחוש בהבל פיך...

טראח!!! הדלת נטרקת. אני שומעת את סיבוב המפתח. אתה נועל, נועל
את עצמך בחוץ, כמו תמיד...

זו התרנגולת למיטה, וזו - החוצה אל היום, אל הכרך, אל החיים...
האמנם?

אני נרדמת. בוקר טוב.