כשפגשתי את מיכאל, התחיל לרדת ערב והאור היה כחול.
הוא עמד ליד עמוד מודעות והחזיק שקית עם תבנית ביצים.
אמרתי לו שלום גולם.
הנאה גדולה היא מהחשש להיתפס.
הנאה גדולה בשניה שלפני הכעס על עצמך.
הכל מונח כמו על שולחן.
השניה הראשונה, הדחף הראשוני, הכוח המניע לא גלויים.
בחיים לא יהיה לי שקט כי אני בעל משפחה. בחיים לא אתן שקט.
תמיד רדפתי. תמיד הרפתי.
כשפגשתי את מיכאל. לפני יותר מעשרים שנה. הוא נראה כמו טייס
בשבי.
אני הייתי כמו מפל. כמו איש סכין, כמו אדם שהסבל לפניו.
בימין הבטתי ובשמאל החזקתי.
מיכאל כבר מזמן לא בבית, מזמן לא בישראל.
מי- כאל.
מתי הפסקתי להרגיש?
זיכרון: אחר צהריים מעונן, אני מעבר לגדר של מגרש כדור יד,
העננים אפורים, השמיים כתומים, הגברים משחקים בכדור יד, ובינהם
אחד רציני.
הזיכרון הוא המעטפת של מה?
שכחתי הרבה מתמונות הילדות שפעם זכרתי.
זכרתי פגישה שהתארכה, פגישה שנדחתה, בגידה שהלבינה לאחר
שהצהיבה.
אני בז למה שמתנשא מעלי?
בוז - חקי, שמיים - חקי, סגול הוא הכל.
אני אומר לעצמי: שב ואל תירא, עמוד כמו דג, כמו הבוהק, כמו
משמעות. משמעת המשמעות.
הסתיו כאילו חזר וזה שימח אותי. עשר בבוקר והייתי בדרך למשרד.
הראש שלי היה עדיין קצת כבד מהשתייה של אתמול בלילה. עצרתי
בבית קפה, לשבת ולבחון אנשים מבלי לשפוט אותם.
הלב שלי התחיל לדפוק והראש להסתחרר. ישבתי שם ושיחקתי עם כוס
הקפה הריקה.
במשרד צנחתי לכורסא, שילבתי ידיים מאחורי הצוואר, הסתכלתי על
העץ מבעד לחלון ודי מהר נרדמתי.
התעוררתי מציוץ של ציפור שחיפשה מקום ללינת לילה, היה אור כחול
בחוץ וכל התפאורה. הוצאתי וודקה מהארון, שתיתי מהבקבוק החם.
פתאום צילצול טלפון, קול יפה של אישה לא מוכרת: אתה בועז ,בועז
מאף אף חקירות?
רצתה להפגש אתי בקפה אוסלו בתשע בערב, אמרה שתדע לזהות אותי.
"התמהמהו ותמהו השתעשעו ושעו שכרו ולא יין נעו ולא שכר. כי נסך
עליכם יהוה רוח תרדמה ויעצם את עניכם את הנביאים ואת ראשיכם
החזים כסה" (ישעיה כט,ט).
אנחנו יושבות ביחד מדברות או רואות טלוויזיה.
מרים התחילה לבכות, לא ידעתי מה לעשות, שתיתי מהבירה וחיכיתי.
היא הוציאה מהתיק השחור הקטן טישו וניגבה את עיניה, הפנים
נמרחו בצבע כחול כהה.
ישבתי מולה ושתקתי, פתאום היא ביקשה שאזמין עבורה משהו.
קמנו ולחצנו ידיים, מרים פנתה לכיוון החניה ואני הסתכלתי על
האישה הזאת, על ההליכה השקטה שלה, על השער הערמוני שלה שזז על
הכתפיים.
"כי שמענה נשים דבר יהוה ותקח אזנכם דבר פיו ולמדנה בנתיכם נהי
ואשה רעותה קינה. כי עלה מות בחלונינו בא בארמנותינו להכרית
עולל מחוץ בחורים מרחבות.
דבר כה נאם יהוה ונפלה נבלת האדם כדמן על פני השדה וכעמיר מאחי
הקוצר ואין מאסף." (ירמיה ט, יט-כא).
כי שמענה נשים
כי עלה מות בחלונינו
ולמדנה בנתיכם נהי.
לא רוצה להיות חוקר פרטי, לא חוקר ולא פרטי. אחרי שגמרתי את
קריירת הציור שלי חיפשתי כל הזמן עבודה ובסוף חבר סידר לי
באיזה משרד של חוקרים פרטיים, אמר זה בול עליך, חופש וכל זה,
היה דווקא מרתק בהתחלה עם כל המעקבים והאנשים והשעות הארוכות.
והיה סוף סוף גם קצת כסף והפסיקה סימה להציק לי.
לישון, רק לישון בא לי, אבל בכל הלכתי לפוץ הזה הבעל הגרוש של
מרים, יוסי קוצר, המשרד שלו משקיף על הטיילת של בת ים, סטייל
סן טרופז, המשרד עצמו מבולגן לגמרי, תיקיות מקרטון וכוסות קפה
שחור בכל מקום.
המזכירה שלו יושבת ומדברת עם חברה שלה, ויוסי הזה נינוח לגמרי,
מחייך ומציע קפה בתילבושת פקיד, מכנסי גברדין כחולות, חולצת
פלנל בתכלת עם כפתורים לבנים גדולים, גופיה ושערות מציצות
מהחולצה, על הראש שלו קרחת מבריקה. הוא חייך וחייך אבל הרבה לא
יצא לי ממנו.
"ראיתי יותר סערות
בים
משערות ראשי.
הכרתי ארצות רבות
יותר
מאלה במפה.
הזקנתי אט-אט על
הגלים.
לפי דיווח אחד,
אבדו עיקבותי כליל,
בשוק בהונולולו,
ולפי דיווח אחר,
טרפוני כרישים
באקודור.
אך לפי דווחי,
עודני חי ומרצה."
הוא לוקח הכל בקלות היא ענתה.
ערך אשר מושתת על הפרעה ריגשית.
הפרעה ריגשית?
כאשר אני אומר אני מלבין, זהו הסוד שלי.
האדם לא יודע את עצמו? הלא מודע הוא הלא מודע?
בוא אלי, אני רוצה אותך, אני רואה לך בעיניים, אני רואה לך
בעיניים.
מי שומע אותי הלילה? מיכאל?
בדרך לים דרך דרך הים נימנמתי בהליכה, שמעתי את לחש הים, הים
הוא הכל.
אם אתה מחפש אתה מוצא?
גבר יפה, שותק כל הדרך במונית באינסטנבול, לבוש פרנזי, האם הוא
ראה אותי?
העיר הכי מקסימה אינסטנבול, ירושלים האמיתית על גדות הנהר,
דייגים עייפים מתנדנדים על הגלים.
אני חלוץ, אני כמעט נביא, הגעתי לגבול העליון של ההכרה
האנושית, אני מתהלך על פסגת ההר הגבוה בעולם, אני בעולם הצורות
המופשטות, אני ההתגלמות של מה שחלם עליו הרמב"ם, אני אבי תורת
הקוונטים הנפשית, חלומה של כל אישה ושל כל גבר חכם.
ירדתי לזרוק את הזבל, והרגשתי את מהות הבורגנות הטובה והמטיבה,
העצים הרמת גנים הרכינו ראשם, רוח הסתבכה בצמרותיהם. סופו של
האוקיאנוס ברור.
צליל רע בחצר בית הסוהר.
יומני היקר, שתי טיפות מים אחרונות במימיה שלנו, מה מוסרי
לעשות?
הדיבור המחמם על מכוניות, טיולים, קניות, אירועים.
הדיבור המחמם על בדידות, על בדידות בגבעתיים, על בדידות ברמת
גן, על בדידות של הדור השני לשואה.
טיול לקריות, אופיר מחכה לי בתחנת הרקפת, איפה מיכאל אהובי?
התאווה היא היחידה שמשחררת אותי מפחד המוות.
אופיר לוקח אותי לים.
מבעד לחלון בית החולים הערבי, עצי זית, ילד שוכב על חמור.
האם אנו יודעים מה באמת אנו רוצים?
ביצה ענקית, מה קדם למה?
ישבתי עם אורית לאכול צ'יפס בקניון, כל האנשים ימותו, חוץ
ממנה.
אולי כסף, אולי תעוזה, אולי הסתפקות במועט, אולי ילדות
מאוזנת.
אולי טיול לאירופה, אולי התחברות עם הנצח לפי הרמב"ם.
אופיר ואני בים והוא מצווה עלי לחיות.
אני יודע שזה אבוד.
מי יודע לבטח שמחר תאיר השמש?
פסיכולוגיה מניעה פילוסופיה.
אנשי הירח ואנשי השמש, אנשי הדממה, אנשי החזיון השמימי, אנשי
החזון הבוצי.
אנשי הירח מונעים על ידי עקרונות? אנשי השמש על ידי רגשות?
למחוק, את הרב למחוק, זהו שלב אחד לפני האמירה.
תמיד אמרו עלי: מתחיל אבל לא גומר, לא גורף, משאיר את השאלות
פתוחות.
אופיר לוקח אותי לחדר הקטן שלו, בן ארבעים וגר עם ההורים.
אני רוצה לינוק כמו הבת שלי.
עוד מעט פסח. חם בצהריים ובפתח תקווה מרגישים את החג בפתח.
תמיד אמרו עלי.
אמא שלי שאלה מה שלומי.
זה מריח לא טוב, עכשיו לך תגדיר את זה.
גונב היום, כי גנב מאמא שלו משום שלא קיבל ריגשית את מה שרצה.
המילים שנאמרו לפני חמש שנים, איפה הם היום?
החקירה תקועה, הבת שלה לא משמיעה דבר.
חשבתי שראיתי אותה על הטיילת בתל אביב.
יום יום לקראת ערב על הטיילת בתל אביב, יחד עם כל הזרים.
אני רוצה למות כמו ציפור.
אני מחפש אותו בכל מקום, יש הרבה אנשים דומים לו פיסית.
לפתוח דלתות, לסגור.
רוצה שאני אחפש את הילדה שלה, עצובה.
שנינו עצובים בפגישה השניה.
נוגעים בקצות האצבעות, אולי נשכב, אולי נתאהב?
להתאהב זה כמו.
ישבנו ביחד כמעט כל ערב וראינו טלוויזיה, או שמענו מוסיקה
וקראנו, בחורף שתיתי קוניאק, ככה היא אמרה, ונגעה בקצות
אצבעותי. אני גרוש אמרתי בסוף הערב.
לאן כל זה הולך?
ילדה בת ארבע עשרה, לאן היא הלכה?
קצה של חוט.
בשבת הלכתי לבית כנסת.
"לכן שמעו דבר יהוה אנשי לצון משלי העם הזה אשר בירושלם. כי
אמרתם כרתנו ברית את מות ועם שאול עשינו חזה שיט שוטף כי יעבר
לא יבואנו כי שמנו כזב מחסנו ובשקר נסתרנו" (ישעיהו כח 15).
מיכאל הרים טלפון בערב, מה נשמע, מה נשמע.
כנות, כן, כן, מתעתעת.
הסתכלתי על הבטן.
לאן סימה הולכת, כבר לא מדברים.
מה שהיה הכי נורא שנראה לי ששיעממתי את הפסיכולוג שלי.
כזב מחסנו.
כבר לא מדברים, שום דבר בנינו לא מעניין.
אני הולך, אני מפרק בינינים, אני הולך.
"חננו יהוה חננו כי רב שבענו בוז"(תהילים קכג 3).
מה אתה מחפש? חוויות? ענין? הגמשת ערכים? השמת ערכים? המשגת
ערכים? הגשמת?
תראה איך אני מאבד גובה כל פעם שאני יוצא לשכונה. אנשים של
שנים.
מכולת, שני חלב וגם סוכר.
מאבד גובה?
ענין?
"בין רגליה כרע נפל באשר כרע שם נפל שדוד" (שופטים ה 27).
אנשים שטוב להם כמו דבש.
הילדה שלה עינת.
בת אבע עשרה, שיער דבש.
אופיר אומר: עוזר לילדים נכים כי חינכו אותו להרגיש רע.
אמר.
נוסע עם אחת ברכבת, קוראת עיתון אבל זה לא מספיק, רוצה לקרוא
גם.
רוצה לשמוע מוסיקה.
זה מצוין לגור פה.
"מרחוק יהוה נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד"
(ירמיה לא 2).
משגיח מרחוק, מקרוב?
משגיח מקרוב.
משהו מציק, בתצלום הקבוצתי של סוף השנה היא מסתכלת על המורה.
הלכתי אליו, דירת חדר ברמת גן ברחוב קטן.
רמת גן.
העיר שלי.
עם אמא שלי אחר הצהריים לעשות קניות, לעבור ליד המשתלה של
בכרך.
רוצי, רוצי, רוצי, רוצי, רוצי.
אל תמותי.
מרחוק יהוה נראה לי.
ברכבת בחזרה מאופיר, הכל מתהפך. אם אתה עושה אתה אוהב?
רוצה לדעת, לא מספיק לי שאת יודעת.
על אילו נושאים אני מוכן לדבר?
על אילו נושאים אני מוכן לשמוע?
התינוקת בוכה.
אם אין דרך אין.
התינוקת.
צעד קטן לקראת, בדרך.
פתאום הפכתי חסיד של הדרך כמו שפתאום ראיתי את סוף הדרך.
על איזה נושאים את מוכנה לדבר? מה את יודעת?
על איזה נושאים אתה מוכן לדבר?
בבית אנחנו בונים מערות, אנו בונים מנהרות.
את חיה עם עוד מישהו פה.
אתה חי.
החיים בגיל עשרים, החיים בגיל עשר, בגיל ארבע.
בגיל עשרים להסתכל על גיל ארבעים.
פעם אהבתי ציור ישר, היום אני מסתכל ורואה אחר כך.
לא יכול להרגיש לא אהוד. לא מוערך.
בסך הכל כל מיני שדים, התחבב עליהם וזרוק אותם.
המורה רוצה להפריד בין הדברים, לא רוצה להוציא דבר מהקשרו, אבל
הוא סימם אותה ואנס אותה,
או עשן אתה סמים ושכב איתה, או עשן אתה סמים ואנס אותה.
בדרך הביתה כוכבים בשמיים השחורים, האקליפטוסים מרשרשים,
עטלפים עפים מעץ לעץ, פנסים כתומים.
הגוף משתנה. הנפש משתנה.
חברון, ירושלים, גנין, שכם, יריחו, רמאללה, עזה.
יפו, רמלה, לוד, חיפה, נצרת.
שתשמור על הגוף שלה.
"גל אל אדני מעשיך ויכנו מחשבותיך" (משלי טז 3).
הבית ריק, במטבח אני עושה סנדוויץ עם גבינה צהובה, בטלוויזיה
פוליטיקה.
הציורים שלי על הקירות.
סימה וסיון אצל הסבתא של סיון.
ראיתי אותו ליד המשרד כמה פעמים. אמרנו שכדאי לשחק פינג פונג.
הציורים על הקירות והבית ריק.
אלוהים.
חשבתי להרים טלפון והוצאתי את הוודקה והתחלתי לשתות.
בבוקר התעוררתי מחלום רע.
זכויות, יש לי זכות, תן לי את הזכות שלי, זה מגיע לי מתוקף
היותי.
גבר ואישה.
אם הגוף שלה ילך הנפש תלך מאיתנו גם כן.
פעם חשבתי שאין כל אפשרות לדבר על אלוהים.
פעם חשבתי שאין כל אפשרות לדבר.
ההבנה משתנה והגב התחיל לכאוב.
אני עושה סנדוויץ עם גבינה צהובה, בטלוויזיה פוליטיקה, חשבתי
להרים טלפון אבל הוצאתי את הוודקה.
שיחזרו כבר.
פעם שציירתי.
הפסיכולוג אמר.
איך אתה מרגיש?
פעם שכבתי עם אורה, בנווה שאנן בחיפה בדירה קטנה משקיפה אל
הר.
טמפונים אקסטרה לארג בבית שימוש.
עם רמי טיילתי בקיבוץ ליד כלא דמון, שנינו מחוברים לאותו
ווקמן.
אבל רק מוסיקה קלאסית באמת משנה.
לא רוצה לשכב כבר חודשים.
בצהריים הם חזרו.
איך הן לוקחות לי את הזמן.
כשאורה היתה גומרת כל השכונה הייתה עוברת לדום.
אור כחול על הבתים, אור צהוב מהדירות.
"לולא יהוה שהיה לנו בקום עלינו אדם, אזי חיים בלעונו בחרות
אפם בנו" (תהילים, קכד, ).
באתי ולא הסתכלתי בעיניים.
והיא הסתירה את הפה עם היד.
ריחוק של שנים.
אנשים שלא מתקיפים.
כשמיכאל פגש אותי הייתי צעיר בעשרים שנה.
להסתכל ממרחק, לדבר על הדברים מפויס?
נתנו לך שמונים שנה, תגיד תודה.
התחלתי לעקוב אחרי המורה.
מכל פרט אפשר לעשות ענין ואפשר גם לא בציניות.
שלוש שעות בתמרוקיה ברמאללה. אבא ושני בנים מנהלים את העסק,
עוזרת להם יפיפייה ג'ינג'ית.
בשעה שש האור נהייה כחול והמון מסתובב ברחוב הראשי.
ישבתי על שרפרף מפלסטיק.
אחד הבנים ג'ינג'י רזה מסביר פנים לכל אחד.
הוא רואה את אמא שלו המתה בכל אחד שקצת עצור ואיטליגנטי.
מסתובב שקט בין חדרי בית הדפוס הדיגיטלי ומדבר בפלפון. אמרתי
עליו מחשב חביב והיא חייכה.
נתנו לי לעקוב אחרי עצמי.
אנשים בתוך ראי צפוף.
אופיר היה אומר: היה חייב לרצות את אמא שלו ועכשיו רוצה לרצות
את אלוהים. וגם מפחד מהריקנות שתוביל אותו ההכרה שאין דבר, אין
אלוהים.
בציור, באיזה שלב עשיתי ניסוי באקראיות, אבל למעשה רציתי לתפוס
רגעים של אינטואיציה.
רוצה לתפוס את סימה מאוננת.
לפני רמאללה הייתי בשכם, ברחובות הרבה חיילים עם בגדים מנומרים
כחולים.
אחר כך בערב עם אבי וליאור בלופט בפלורנטין, עם הרבה וודקה
וגראס.
אללה הוא אכבר.
אללה הוא
אכבר.
אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא, והוא היה והוא הווה והוא
יהיה לתפארה.
למרות שליאור עושה טאי צה טוב להיות איתו.
למעשה רציתי להיות.
בבית קפה בתחילת בן יהודה ראיתי את המורה מדבר עם אחת בת שש
עשרה, צילמתי אותם.
אבא אומר שהנגריה משגשגת, אמר שהגיע זמן לאיזו ארוחת ערב טובה,
רק שנינו באיזה בית מלון, עם אפריטיף בהתחלה וקוניאק בסוף.
בבית סימה טלוויזיונית.
שקט ודמעות.
"בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה אין לה מנחם מכל אהביה כל רעיה
בגדו בה היו לה לאיבים."
(איכה א 2).
התחלתי לצלם.
צריך לקום מחר מוקדם בבוקר.
הרוח מנשבת בחוץ.
התחלתי לגדל שפם.
בצהריים במשרד אני חושב לקחת מזכירה.
פעם הייתי יושב באוטובוס וחושב מה זה כל הדבר הזה?
היום אני רואה את המירוץ.
פעם הייתי יושב באוטובוס וחושב מה זה כל זה?
היום אני רואה את ההבדלים.
.
הייתי רוצה לרוץ עם הסוסים.
הייתי רוצה לרוץ לעיני הסוסים.
אני משחרר את הסוסים.
חדר שמתפצל להמון חדרים וכל חדר שניכנסים אליו ממשיך להתפצל
וכל המבנה מסתובב כמו שמש.
להכנס לחדר, לצאת מאחר, לסגור דלת.
לעבור לארמון הבא להתקרב לחצר.
בכה אבכה בלילה ודמעתי על לחיי.
מעתיק צרה בצרה.
מעתיק כאב בכאב.
אין לא מודע, יש לא מודה.
פרידה.
חדר סגור.
לצאת מהפרטי לכללי. אישה צעירה מחכה לאהובה. עולים חדשים
מחפשים.
התקשרתי לסימה. שתגיד בא הביתה.
בא הביתה.
אני יכול להיות בפרטי, אשתי מסתכלת על האקליפטוסים.
לאשתי מבט מהורהר תקיף בזמן שהיא רואה פועלים זרים.
עוד לא ראיתי סערות בים שלנו, ראיתי שפל.
המורה נכנס למשרד נסיעות.
אני בודק את כפות הידיים.
אני מלטף כף אחת בשניה, עור בעור. הנפש נוגעת בגוף.
אני טופח בכף ידי על ירכי, אחת שתיים.
בחוץ האוויר צונן, המון אנשים עסוק. השמש משתקפת בווילונות
הבנק שממול.
הקפה ריחני, הקרואסון טרי, המלצרית לא בזה לי.
אני טופח בכף ידי על ירכי, אחת שתיים. עוד מעט אביב מגיע.
טוב להיות בארץ ישראל.
אני עובר למצב אחר, הדברים הם שכנים.
המלצרית מחייכת אלי, אבל אני לעולם לא אוותר על סימה.
החיים הם ביקורת על החיים.
טוב להיות בארץ ישראל.
טוב לשכב עם סימה וסיון על שמיכה בפארק הירקון.
"בין רגליה כרע נפל שכב
בין רגליה כרע נפל
באשר כרע נפל שם נפל
שדוד" (שופטים ה 27).
מחפש לאן לחזור.
פעם היה לגלות היום לגלות את הגלוי.
עיגולים, עיגולים של זכרונות של חוויות , רועדים.
פעם, פעם.
לעטוף את מיכאל בדמעה ולהרפות.
בפריס, בלונדון, בברלין, בקאונטרי סייד, בעיר התחתית, ברכבת
תחתית, המון צעירים, התחלת הדרך בסימן של סוף הדרך, רווחת
ההמון על חשבון עומק, רווחת ההמון כאחיזת עיניים.
חדרים גדולים, קטנים, מלוכלכים, מצוחצחים, נעימים, מתפצלים.
מה אני רוצה מהבת שלי? שתפסיק להזדקק לי?
לבד על במה.
יש לשים את הדברים על השלחן, אבל על איזה שלחן?
חדרי חדרים של אופטימיות, של חירות, של אושר.
פעם שאלתי מה זה כל זה?
פעם שאלתי איך אתם יודעים?
פעם שאלתי מה היה אם לא היה כלום? ואלוהים ניצח.
חדר התאווה.
חדר ההתכחשות.
חדר ההיסחפות.
חדרים: הבחנה שמזלזלים בך אבל ממשיך הלאה.
להיות מודע לזה.
יואל מרקוס (בחגים).
אהרון שבתאי (בארץ ישראל מתרגמים קלאסיקה).
חילוניות.
החילוניות שלי.
חדרים משתלטים.
חדר שלא לרדוף אחרי חדר.
חדר שהוא חדר.
חדר שיש בו חלון.
אני רוצה להאיר את הגבולות בראציונליות.
זוהי השאיפה.
סוף סוף אי אפשר להמלט.
רוברט ולזר ואדוארד מונק.
מעגלים. יש כאלה שעדיף להם להשאר במעגל החיצון.
היום מסע של דמעות אבל באהבה לעצב.
באהבה לסימה.
הופכת את הזעם ומקררת.
את הדתיות שלי.
את הגלמודיות שלי.
הזכרונות שלנו?
ביום שישי אחר הצהריים הלכתי למשרד. עשיתי לעצמי קפה שחור,
ישבתי על הכורסא השחורה והסתכלתי
על העץ הפורח. אחר כך התנפלתי על ארונות הברזל והתחלתי להוציא
את כל החומר הישן, הלא רלוונטי, חבר פעם אמר שאין דבר כזה חומר
לא רוולנטי, אבל לא היה אכפת לי. עשיתי עוד קפה ורציתי לגרוס
את הניירת הלא רלוונטית שעל הרצפה. אבל המגרסה לא פעלה.
הטלפון צלצל אבל הצלצול פסק אחרי פעמיים. האור בחוץ התחיל
להיות כחול וענפי העץ התנוענעו.
חשבתי ללכת החוצה לשרוף את הניירות באיזה פח והתחלתי לחפש מיכל
טרפנטין מהתקופה שצבעתי את המשרד לפני שנה שעזבתי את הקבוצה
ועברתי לחדר הזה בקומת קרקע של איזה בנין במאפו.
התחלתי לחשוב על החברים מאז, על בועז ונדב ועל נעם ורמי, שעבדו
איתי ויעצו לי וירדו עלי וירדו אתי על אחרים, ואכלו אתי ושתו
אתי ושאותם עזבתי כי הרגשתי שאני יותר זאב בודד מאשר זאב
בחבורה.
הרמתי טלפון לרמי, אשתו ענתה לי מנומנמת והעבירה אותי מיד
לרמי. מה הענינים בועז הוא שאל ואני כמעט התחלתי לבכות. מה
קורה אתך? הרבה זמן לא שמענו ממך, יש לך תיקים? לא בא לך לחזור
אלינו?
שמעתי עליו שיש לו בעיות עם אשתו והוא מסובך עם איזה תביעה
נגדו עוד בזמן שהוא עבד במדור, וזכרתי גם את העיניים הירוקות
הגדולות שלו ואת המבט החודר והשמח שלו. ואז התחלתי לדבר על
עצמי על התיק היחידי שלי, על סימה, על מצב הרוח. הוא אמר: אז
המצב לא משהו.
תראה יכול להיות יותר גרוע רק שהכל ביחד קצת מוריד, זה לא שיש
משהו ממש כבד.
אני מבין הוא אמר, תשמע היית צריך לעזוב, ככה הרגשתי, נסיתי
פעם להסביר את זה לאביגדור, אבל גם לו לא הצלחתי.
מה זאת אומרת לא הצלחת לו?
אתה יודע, עם כל ה"בא שב תספר לי מה קורה".
האביגדור הזה, המיגדלור השחור הזה.
לא יודע, אביגדור הזה, אני כבר לא יודע מאיפה לאכול אותו.
מה זאת אומרת לא יודע מאיפה לאכול אותו?
שמעת על הגברת מרחוב רופין?
לא.
היה שם איזה ענין של פריצה לדירה והביטוח רצה לבדוק אם לא היתה
הונאה, נדב עבד על זה ובאיזה יום שישי הוא נפגש במקרה עם
אביגדור בבית קפה והם התחילו לשתות בירות ונדב סיפר לו את
הסיפור על רופין. ואז הוא אמר לו שהחברה החדשה שלו גרה באותו
בנין ושהיא סיפרה לו על המקרה ואז הם קבעו להפגש ליד הבנין תוך
שעתיים כי אביגדור צריך היה לגמור כמה עינינים ומאז אף אחד לא
ראה או שמע מהשמן הזה.
מתי זה היה?
לפני חדשיים.
אבל פגשתי אותו לפני שבועיים.
הייתה שתיקה של איזה חמש עשרה שניות ואז רמי שאל איפה נפגשתם?
בים, נסעתי עם סימה וסיון לחוף בית ינאי כי סימה מתה על
עפיפונים והלכתי למגרש החניה לעשן ג`וינט במכונית ואחרי
שעישנתי פתאום מישהו נותן לי כאפה על הגב וזה היה הוא.
איך הוא נראה?
בסדר, כמו תמיד, חייך וכל זה.
ודיברתם?
הייתי נורא מבוהל בהתחלה בגלל שחשבתי שאיזה שוטר תפס את
העישון, וכבר רציתי לחזור לסימה וסיון, אבל החלפתי איתו כמה
מילים.
שום דבר מוזר?
שום דבר.
ראיתי יותר סערות בים,
משערות ראשי.
הכרתי ארצות רבות יותר
מאלה שבמפה.
הזקנתי אט-אט על הגלים.
לפי דווח אחד,
אבדו עקבותי כליל, בשוק
בהונולולו,
ולפי דווח אחר,
טרפוני כרישים באקודור.
אך לפי דווחי,
עודני חי ומרצה.
רוצה לדעת מה שאף אחד לא יודע.
מחוץ לעולם.
מה שבשבילי משחק, בשבילך איום ונורא, לגעת בעצב כמו בצלופח.
אבל סוף סוף נתתי לעצמי את הזכות להכיר בעצמי, לחיות את חיי,
כמו מגדלור.
הכל נגזר ממצוקה אחת?
תאוריות שמבוססות על אקסיומה אחת? על רגש אחד? על תיסכול אחד?
שאני מרגיש בודד אז אני לא יודע כלום, כל החדרים ניסגרים.
מיסדרון ארוך שאי אפשר לומר בו שומדבר.
היסטוריה, כל הזמן אותו דבר ושונה לגמרי.
פילוסופיה, כל הזמן אותו דבר?
בחוץ לארץ נראה כאילו שכל אחד והסיפור שלו.
בארץ רק הסיפור שלי.
נוגע בכמה שזה נפלא.
העשירים באמת חושבים שמגיע להם יותר.
חזרה לאינטואיציה.
לצאת, להסתכל מבחוץ, זה כל הסוד.
צעד למעלה, שני צעדים למטה.
עקביות במחשבה, חכם על עצמך, אסיר עולם בממלכת הטוב.
מה שאתה עושה ,שאתה עושה, שאתה עושה.
אבל בכל זאת כח לראות מעבר לשקיעות, משהו מהבית.
עד כמה להטמע בהרגשה?
לקצוב זמן, בלי רגשי אשם.
אמנות קרה.
מכל דבר שאתה חש אפשר לבנות את כל המחשבות.
הצעירים רוקדים לפי החליל של המבוגרים שנושפים בו את הזיכרונות
שלהם.
אני חושב על זה שאני רוצה להרים את היד, ואני מרים אותה, אני
חושב על זה שבא להרים את הזין שלי אבל הוא לא תמיד משתתף, אני
חושב על האיברים הפנימיים שלי, אבל הם בכלל אוטונומים, חוץ
מהלב.
לקצץ בענפים.
לעבור הלאה.
לנשום עמוק.
לשים לב.
מעדיפים מודעות עצמית על הכל.
עגבניות ולחם.
את הדברים על השולחן.
להקדיש זמן לאוורור.
הזמן הוא עריץ. אולי אפשר להאיץ בו, להריץ בו.
להכנס לחדר, לפתוח את החלונות.
תלמוד והורסל, שניהם מתחילים מהקורה.
הרוח נורא רוצה, אבל הרצון הרבה פחות.
ישב עם הספרים והמכנסים הקצרות בבית קפה ברמת גן עם מאמרים
באנגלית וירחונים עם תמונות.
ההורים מתורכיה.
עבר נלחם בהווה, עתיד בהווה.
שטח אש.
הרים רחוקים, לימונים ביד.
נכנס לחדר ומחליט מתי לצאת.
יוצא מהחדר.
שתדע להמית את כל הזרעים של ההעלבויות.
הראשונה שקיבלתי מבלי להפגע.
בעיות נופלות כמו במשחק טטריס. אפשר לפעמים לשלוט בנחיתה
שלהם.
מתמוטט מול העיניים.
עמד בכניסה לחניה ואחרי רגע כבר לא היה, הכניסה לחניה היתה
ריקה.
לדחות דברים.
לדבר על תחושות שקורות במצב קשה, ולהשליך על מצבו של האדם
בכלל.
תה ולחם קימל.
לומר לאחרים.
מצב לפני הגדרה.
זהב שחוט.
רק להכין את הכלים.
הסיפור הוא האמת.
התחלתי לשבת בבתי קפה בבן יהודה כי המורה מסתובב שם.
הם נראים כמו אבנים אבל הם מצופים, מה שלא מפיל אותי מרים
אותי.
לשלם את המחיר.
יש לי עץ כזה בחצר.
מנה ראשונה קוטג', מנה אחרונה ארטיק קרח צהוב.
בלי סוכר, כמו ציור.
מה שאתה אומר.
כל הזמן לבדוק את היחסים.
מה שאני מוצא.
לזרוק את הדבק.
אמצעי לעומת מטרה.
מה שמטרה לך, לי הוא אמצעי.
יחסים הם חדרים.
יום אחד ישבתי בבית קפה בבן יהודה ליד כמה צעירים מאנגליה ואחת
מהם הסתכלה עלי.
הזמנתי עוד אספרסו והיא המשיכה להסתכל. הסתכלתי חזרה והיא לא
הורידה את המבט. הורדתי את המבט והלב שלי התחיל לדפוק. שאלתי
אותה באנגלית למה את מסתכלת עלי והיא עברה לשבת לידי. ישבנו
ושתקנו חמש דקות ופתאום החברה שלה קמו ועזבו את הקפה והיא
נשארה לשבת לידי. שאלתי אותה מה השם שלה והיא ענתה פיונה. ואז
היא התחילה לשאול אותי שאלות, איך קוראים לי, בן כמה אני, איפה
אני גר, מה אני עושה. עניתי באמת על הכל. הלב שלי המשיך לדפוק.
והיא אמרה תירגע. הלכנו לקפה אחר וריכלנו על האנשים שם. שם
סיפרתי לה על החקירה שלי. השעה היתה חמש וירדנו לים, טילנו על
החוף עד הדולפינריום ובחזרה לפרישמן. בדרך עלה הרעיון שהיא
תנסה לקשור קשר עם המורה.
שאלתי את פיונה למה היא הסתכלה עלי כל כך בבית קפה והיא ענתה
שהזכרתי לה את אח שלה.
בקטנותי הייתי פרא-אדם:
כשצוחתי בכביש, - נסו שוטרים
מפני;
כאימתי מן החוף במטה, -
הפליגו סירות ללב ים!
להותי, נשארתי נואל, כשם
שהייתי
וכשם שאהיה.
הו הו, כעת אצעד בלוית כלבי
הנאמן.
אם אתנודד בלכתי, זה לא שאני
בגלופין-
כדור הארץ סובב תחת רגלי, בלא
הפסק.
ואם ברשותי מעות אחדות, זה לא
שאיני עשיר-
נזהר אני בכיסים, שנתרבו לאין
ספור.
הו הו, כעת אצעד עם רעי
המנמר.
הייתי מוכן לסבל אבל הוא לא בא.
היחס הוא הכל?
יחס יחש חש.
מה אני אומר?
יודע טוב ורע.
צבאוטובוס כולם שחקני קולנוע.
פיונה בסוף עברה אלי למשרד, עברית היא לא ידעה, ולא היה לה כל
כך מה לעשות חוץ מללמוד עברית.
בוקר אחד ראינו את המורה הולך לבד לים. שלחתי את פיונה שתנסה
להתחיל איתו. ראיתי אותה יורדת אחריו לחוף פרישמן ומתיישבת לא
רחוק ממנו על שפת הים. הלכתי חזרה למשרד והתקשרתי לסימה. אמרתי
לה שהכל בסדר ושלא תדאג. מה כל כך בסדר היא שאלה אותי.
אני יותר שלם עם הקשר הזה.
למה אתה מתכוון? הרי אנחנו רק חיים באותו בית.
יש לך מישהו אחר.
תפסיק להיות ילד ולברוח, אין ביננו שום אינטימיות ושום כלום.
אז בואי נלך לטיפול.
אני צריכה לחשוב על זה.
מה יש לחשוב על זה? את לא רוצה להציל את הקשר?
אני כבר לא יודעת, יש לי את החיים שלי עכשיו, ואני די מרוצה.
ואת רוצה רוח רפאים בבית?
אני כל כך כועסת עליך, יש לי כל כך הרבה משקעים שאני לא יודעת
כבר מה להרגיש, תניח לי בינתיים זה המקסימום שאתה יכול לעשות.
אולמות גדולים של אנשי שלומנו.
אחי גר בחולון, הרבה וודקה וגראס.
אחי מחר יש הופעה, בא נרביץ קטעים.
לאיזה אולם אתה הולך?
תחילת הדרך, סוף הדרך, הדרך מתקצרת, הדרך מתעלמת. אורך הדרך
הנותרת ממבטו של הבודד, סוף הדרך בעידן הפוסט שיקומי, סוף הדרך
במתכונת של עליצות, תחילת הדרך בריחות של סוף הדרך.
אבא יושב וכועס, האישה דורשת ודורשת ודורשת ואני כמו שור באמצע
שדה נעול.
לאיזה אולם אתה הולך אחי, ואיזה חדרים יש בו? וכמה נעולים?
תן לי ללוות אותך, כך אני לא אהיה לבד וגם אתה לא.
אלוהים, אתה הכתובת לנחת?
הכל מושלם? קרני אור מהעולמות החיצוניים נוגעים בנו?
בואי שבי אתי על הצוק הזה, תראי כמה יפה התהום.
ערב אחד אני ופיונה במשרד, היא אדומה כולה מהים, אני קיבלתי
אינרטנט והתחלתי להשתמש. פיונה יצרה קשרים עם המורה, ונפגשה
איתו בים כבר פעמיים. נראה לה שהוא לא משתשמש בסמים והוא גם לא
מי יודע מה ניסה להתחיל איתה למרות שהיא ניראית לגמרי לא רע.
פיונה שאלה אם אני רוצה קפה, אמרתי שכן אבל אחרי שרתחו המים
גילינו שאין חלב, עזבתי את האינטרנט ויצאתי למכולת, היה כל כך
יפה בחוץ, המכולת כמעט נסגרה אבל יוסי רשם לי חלב, כמעט חזר לי
איזה טעם מאושר ישן.
כשחזרתי פיונה דיברה בטלפון, היא קיצצה את השיער הבלונדיני שלה
לפני יומיים וזה חירמן אותי.
לא נגעתי בה אף פעם אבל הפעם הנחתי את כף היד שלי על הכתף שלה
והיא לא זזה אבל אמרה לחברה שלה שהיא חייבת לסיים. היא הסתובבה
כשהיא ממשיכה לשבת על הכיסא, התכופפתי ונישקתי אותה על
השפתיים, היא פתחה את שפתיה, אחזתי בה מתחת לכתפיה והרמתי
אותה, המשכתי לנשק אותה, פתאום היא הדפה אותי והורידה את
התחתונים. שכבתי איתה כשהיא יושבת על השולחן ואני במכנסיים
מופשלות רוכן עליה, היא צעקה כשהיא גמרה, אחר כך ישבנו כל אחד
על הכיסא שלו, עישנו ושתקנו.
התחיל להיות ברור לי שאני זורק את עצמי.
אלוהים הוא מעבר לטבע? אלוהים הוא מעבר לאדם שהוא חלק מהטבע
וחלק מתבונן בתופעות הטבע?
חושב מחשבות שלא מוציאות אותו מהמציאות?
עושה מעשים שלא מוצאים אותו מהמציאות?
רק כאשר הוא עושה מצוות הוא משתווה להכרתו שאלוהים הוא מחוץ
לו?
אחרי ששכבנו הפכנו פשוט לחברים, היינו כל הזמן ביחד, בבית הקפה
בבן יהודה, במשרד, אני כאילו התעסקתי בעיניני עבודה, פיונה
נהנתה מהחיים, היא קראה המון ודיברה ונפגשה עם כל מיני אנגליות
שגרו לתקופות קצרות בארץ.
יום אחד מתקשרת אלי אמא של עינת ואומרת לי שהיא מחליטה להפסיק
לעבוד איתי, היא אמרה שהמשטרה ניכנסה יותר חזק לתמונה ושלא
ניראה שיש לי הרבה התקדמות, הסכמתי להפגש עם הקצין החוקר
במשטרה כדי לעדכן אותו במעט שאני יודע על המורה.
הפכתי להיות לגמרי חופשי.
אלוהים הוא כזה שחובה לעובדו, אם אתה לא מוכן לעובדו אתה לא
מאמין?
הפכתי להיות חופשי לגמרי.
אני ופיונה הפכנו להיות זוג נאהבים, נסענו לכל מיני מקומות
בארץ, שכבנו בעל מיני מקומות בארץ, אכלנו, היא הצחיקה אותי,
אני הצחקתי אותה, כל אחד חשב על השני שהוא נפלא.
הפסקתי לישון בבית, הפסקתי לדבר עם סימה והילדות, אף אחד לא
שאל אותי שאלות, אף אחד לא התגעגע אלי ואני לא התגעגתי לאף
אחד.
הכסף שהיה לי התחיל להיגמר, פיונה הציע כל מיני הצעות להשיג
כסף.
הפכתי להיות חופשי לגמרי ושום אשם לא הסתובב לי בגוף.
אבל, אתה רואה את היחס ואתה יכול להתעלם ממנו או להעצים אותו.
סוף הסיפור במחשבה תחילה.
ברור לי יותר מתמיד שאני לא יודע כלום.
לא יודע דברים שאחרים יודעים.
כמו נהג מונית שצועק על הממשלה.
פיונה, שיער חלק בלונדיני, עיניים כחולות.
סימה, שיער חלק שחור, עיניים חומות, מלאה.
זיינתי את פיונה מכל הכיוונים.
במשרד על השולחן, בעמידה, במכונית.
חשבה שאני גבר, אמרה אתה הגבר שלי.
המחשבות מסמנות את השערים, המעשים פותחים אותם?
מחוץ לעולם, בכל רמה שהיא. מבחינתנו אחד ויציב. אבל בחינתנו לא
משנה.
משוררים הם בדרך כלל מתנשאים או אגוצנטרים אפורים.
וגם ההכרה שבחינתנו לא משנה לא משנה.
ליפול על השבת.
כל יציאה מהחיטוטים דומה.
ליפול על השבת כמו על גלגל הצלה.
ליפול על השבת כמו על מתנה.
הנאה גדולה לחוות ולנתח את החוויות כמעט באותו זמן וללא
הפרעות.
הפוסל במומו פוסל.
כל דבר חשוב נופל לבאר.
פיונה התחילה לחטוף דיכאונות וסיפרה לי שאח שלה נעלם לפני חמש
שנים.
הוא היה בן 39, היתה לו בת מנישואין ראשונים, ועוד בת מאישה
אחרת, הגדולה הייתה אז בת שלוש והקטנה בת שנה ומשהו. הוא עבד
במחלקת דקורציה בחברת יבוא בתור עוזר. הוא למד ציור והוראת
ציור אבל לא עשה עם זה כלום, הוא צייר טוב אבל מאוד לא האמין
בעצמו, הוא גם ניגן על חצוצרה הוא ולא האמין בעצמו. הוא זכה
באיזו הגרלה ומאז הוא לא עובד, חי מהריבית.
קראו לו הארי, פיונה לא ראתה או שמעה עליו מאז.
היא נורא אהבה אותו ואני קצת קינאתי.
התחלנו להיות שנינו קצת בדיכאון.
ניזכרתי באביגדור. התקשרתי אליו ולא הייתה תשובה או מזכירה.
הלכתי אליו הבייתה לרחוב סוקולוב ליד קולנוע פאר והסתובבתי ליד
הבית, הסובארו הלבנה שלו לא הייתה בסביבה. דפקתי אצל השכנים
אבל אף אחד לא ראה אותו המון זמן. התקשרתי לרמי וגם הוא גמור
ולא יודע מה יהיה ואיפה אביגדור. אולי נמאס לו והוא ברח לחו"ל
הוא אמר לי.
הלכתי למשרד הישן, היה כבר ערב וכמעט כולם היו שם.
ערן, אחד חדש, הלך להביא בירות,ישבנו ביחד והרגשנו באותו ערב
טוב עם הדימוי שבנינו לנו על עצמנו.
התקשרתי לפיונה באחד עשרה בלילה אבל היא לא ענתה.
אף אחד לא שמע על אביגדור ואף אחד לא היה ממש מודאג.
חזרתי למשרד החדש בשתיים עשרה. פיונה לא הייתה ולא השאירה שום
פתק ושום בגד.
התקשרתי לסימה והיא טרקה את הטלפון.
נשארתי לבד בעולם.
כולם ברחו.
הוצאתי את הוודקה החמה והתחלתי לבכות ולבכות.
הרגשתי בסוף הדרך, חשבתי על דרכים להתאבד.
שכבתי שבוע במשרד מקיא על עצמי ומפליץ ובוכה. לא אכלתי כלום,
רציתי רק למות.
היו כמה טלפונים אבל לא עניתי וכוכבית ארבעים ושתיים לא עבדה.
דפיקה על הדלת. שמחתי על הדפיקה הזו, בחוץ עמד הארי, דומה לי
שתי טיפות מים.
נפלתי על זרועותיו והתעלפתי.
הארי שכר לנו חדר בשרתון.
בערב ישבנו בבר של המלון ושתינו וויסקי.
הארי מדבר רק אנגלית.
היכולת לשלוט במהלך הרגשות היא הקללה והברכה.
הייתי ריק.
כולם עפו להם, עינת, אביגדור, פיונה.
אבל אחד חזר.
גם אתה עפת לילדות שלך אמר הארי.
בטלפון בלילה נועם בוכה לי: אני רוצה לחיות, אני רוצה לחיות.
פעם היינו צעירים.
אני מזמין אותך להיות אופטימי.
ואיפה פיונה, שאלתי.
היא תמיד בורחת.
לאן?
כל פעם למקום אחר.
היא אמרה שאתה בורח.
גם אני בורח.
ממה אתה בורח?
עוד מעט ראש השנה, הסתו לאט מתחיל.
פתאום שמע הארי את הדיבור חסר המעצורים של שני אנשים שהלכו
ברחוב, ובדיוק כאשר אפשר היה לשמוע אותם הם הבחינו בהתרגשות
של הארי.
ניזכרתי בריח של העשן של הטוסטוס ביום שבת. הריח שלו ביום
רגיל. הריח שלו בסתו.
הכל חולף חוץ מההתבוננות הראציונאלית.
"ראו בגוים והביטו והתמהו תמהו.
כי פעל פעל בימיכם לא תאמינו כי יסופר".
אל תאמינו לכל רוח.
אחר כך הלכנו לאכול ארוחת ערב.
אחר כך הלכנו לשתות קפה.
פיונה דיברה עליך הרבה, היא אמרה שאתה האהבה האמיתית שלה.
מה היא אמרה עלי?
שאתה האהבה האמיתית הראשונה שלה.
ולמה היא ברחה?
לא יודע. היא תמיד בורחת אבל למה היא ברחה מהאהבה האמיתית שלה
אני לא יודע.
דיברת איתה לפני הבריחה.
כן, אחרי הבריחות היא אף פעם לא בקשר.
Yes, she runs away.
היא אמרה שכבר חמש שנים היא לא בקשר איתך.
Realy?
הרווח בין המשפט ליחס אליו כמו הרווח בין כל המנגנון של הצומח
לגדילה שלו כמו הרווח בין מה שאתה יודע לבין מה שאתה מרגיש.
בועה של זיכרונות ילדות כמו אלף רווחים.
הרגש רוצה להיות אמת.
בצל ירוק וקפה נס חלש.
הלכנו לחדר, הארי פתח בקבוק וויסקי, ישבנו על המרפסת וראינו את
הים.
הרגשתי בטוח.
הארי אמר: אנחנו נלך למצוא את כולם.
בשביל מה?
בשביל למצוא.
יש לי עוד שניים שהלכו לאיבוד.
סיפרתי לו על עינת ואביגדור.
אנחנו נמצא את כולם.
Realy?
הלכנו לישון בארבע בבוקר שיכורים לגמרי.
אימא תובענית, אבא רחוק, פנטזיות על מימוש עצמי, בריחה ממימוש
עצמי, עיסוק בדת, תחושה של אוננות נפשית וחוסר מימוש עצמי.
רצון לעשות הכל.
את מי אתה רוצה למצוא ראשון?
את עינת.
סיפרתי לו עוד עליה.
הוא אמר: תישמע, אם היא לא התאבדה אנחנו נמצא אותה.
איך אתה כל כך בטוח?
אני מוכרח להיות בטוח.
אני לא מבין.
טסנו לאילת. עברנו את הגבול לסיני, בדקנו עשרים מקומות מירבץ.
מצאנו את עינת כמעט נשואה לבידואי, ישבנו שם שבוע, עינת קצת
התאהבה בהארי והוא שיכנע אותה
לבוא איתנו חזרה, ברחנו באמצע הלילה.
בתל אביב הארי אמר לה שהיא צריכה לחזור הביתה והיא הסכימה.
טסנו לאתונה, בדקנו כמה איים, מצאנו את אביגדור, הוא הסכים
לחזור הביתה אחרי שהארי הבטיח לו לעזור לו להקים מסעדה קטנה.
פיונה זה קצת יותר מסובך, אמר הארי.
לאן נטוס הפעם?
אין לי מושג.
היינו שבוע במלון. לא עשינו כלום.
What about your children?
אני לא יודע.
Call them..
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.