מתישהו באוקטובר- 2002- יום ראשון בטושיטה
(או : איך לעשות חשבון נפש כמו שצריך)

טוב, מתחילים, מדיטציה רצית לעשות, מדריכים אותך מההתחלה
שהולכות לרוץ לך בראש הרבה מחשבות, אתה בטוח שזה יהיה קל, ככה
סתם, לנקות את הראש מהכל, לצערי, טבע האדם לא נותן לזה להיות
כל כך פשוט.

יושב, עוצם עיניים, מנסה להקשיב למדריך, בריטי שמלמד בודהיזם
חייב להיות שרוט מספיק כדי להבין, מנסה לתת למחשבות לזרום, אבל
בסופו של דבר, בסך הכול חושב כמה מסכן אני ; הגב התחתון הורג
אותי, הברכיים מתפוצצות, מה שיקרה רק שייגמר כבר, רק שאפשר
יהיה להתמתח כמו שצריך, אסור לי
להישבר, אבל אני עדיין לא בשליטה מלאה על עצמי, עדיין מפחד, כי
אם לא הצליח להסתכל לתוכי, אז במה כן אוכל להיאחז חוץ מבחיי,
מהפרסומות המערביות בניו-דלהי?

זה די מפחיד, אני, לבד, אך ורק עם מחשבות, סוף סוף להתמודד עם
המפלצת שישנה כל הזמן הזה, את האמת, סוף סוף אפשר לעשות מה
שכבר מזמן תכננתי, החיים היו בכל כך הרבה מרוצה בשנים האחרונות

עד כדי כך שלא עצרתי לרגע כדי להבין מה קורה פה, ואיך כל כך
הרבה קרה מבלי שעצרתי, ועכשיו, כשאני נמצא בקרחת יער קטנה,
מרחק שתי דקות צעידה לתוך הג'ונגל מטושיטה, מכון ההכרה
לבודהיזם
(או בשבילי, מקום לניקוי הראש מצרות) בדרמסלה, אני  יושב ליד
קופים, פרפרים והרבה שמש, בוהה ובוכה, ומבין שעכשיו כבר אפשר:

אלון הלך ראשון, הייתי אצל דיוויד באותו רגע, ראינו סרט ואז
רונן התקשר ; אלון נהג אתמול בלילה באוטו, חזר מדיסקוטק לקראת
5 בבוקר, אולי שיכור ואולי סתם עייף, הבן אדם שתי דקות מהבית,
הכביש שמוביל מתל אביב לראשון, אולי לא שם לב, שיכור מדי, עייף
מדי, לא משנה מה התירוץ, האוטו
סטה לשוליים, התהפך, ואלון כנראה שאיבד את ההכרה, נתקע באוטו,
עדיין חי, בפנים, אני לא יודע אם
הוא ידע שהוא נשרף או לא, אבל אני כן יודע שאני מהבוכים מהצד
על ילד שעוד לא עבר חצי מהחיים.ההלוויה הייתה קצת שונה, באיזה
בית קברות חילוני עם טקס חילוני, אף רבי ברקע, אני, חברים שלו
מהצבא, חברים שלו מהשכבה, כל אחד בתורו בא והניח קבר על האבן
של אלון.

אלון ניסה להילחם כדי להתקבל לשייטת כל כך הרבה זמן, כשהוא
התקבל - החזירו אותו הביתה לעוד שנה בגלל בעיה רפואית, דווקא
כמה חודשים לפני שהיה אמור להתגייס מחדש ליחידה הוא מת בתאונת
דרכים, רוחות של טמטום או גורל, זאת עדיין מציאות.

עמדתי מול הקבר, אחרי שרוב האנשים כבר התחילו לזוז, וידעתי
שעכשיו תורי לאמר שלום, עדיין לא רציתי, כרעתי בישיבה מכופפת
מול הקבר הפתוח ורציתי להגיד שלום, אבל לא יכלתי, כל מה שעבר
לי בראש, זה  איך יכול להיות שחבר הולך כך פתאום, בלי התראה
מראש, בלי שלום, פשוט נעלם.

באותו הרגע לא ידעתי שזוהי רק ההתחלה,  אם לא הייתי מסתכל על
זה בצורה כזאתי, אז לא הייתי חושב, כי זאת הנשמה שלי, עד שאני
לא אקבל את המציאות כמו שהיא לא אחיה באמת, אני מרגיש כאילו
הראש שלי היה תקוע בקופסא כמעט 23 שנים.  באירופה חיכיתי,
בנסיעה הראשונה רציתי לתת לחיים לזרום ולא להיות תקועים מאחור,
אבל עם הברווזים באגם בברדה שבהולנד זה לא עבד, גם לא בתאילנד,


ורק בהודו הקטנה זה כן עבד, כמעט שלושה שבועות מאוקטובר, רק
שלא ייגמר.

החיים המשיכו להם, עד כמה שמי מנוחות יכולות להיחשב, עם
זיכרונות, שכחה, אפתיות-אכפתיות וגם החוסר שבהן, השטויות,
השמחה והכאב, ועדיין היה משהו שחסר.

תמיד נשאר משהו מאחור, חבל להצטער עליו או לא?- אינני יודע,
אולי יש לי כבר את כל מה שאני צריך, ההתחלה צריכה תמיד להיות
ממשהו שכבר יש לך, אם זה משפחה, חברים או בחורות, בריאות,
טיולים בעולם, דברים שאולי אדם אחר במקום אחר רק יכול לחלום
עליו, ומצד שני אני תמיד מסתכל לצדדים, מה קורה אצלם, טבע האדם
הפכפך...
אבל ממה בדיוק אפשר לצפות שיקרה, ממה תבוא התקווה? מהציפיה !
ומה אם שתיהן מבטלות זו את זו, מאחר שכגודל הציפייה גודל
האכזבה, אז אולי אסור לצפות, אסור לקוות, אבל אין אופציה כזאתי
במכלול
החיים, התקווה עמוק מדי טמונה.

בוקר טוב- יום שני בטושיטה
(זיכרונות)

בוקר טוב, יום שני מעשר, מתעורר מבלי לדעת מה קורה פה, הגוף
צועק הצילו, מה לעזאזל אני עושה כאן?, אולי אם לא היה כל כך קר
בחמש ארבעים וחמש בבוקר הייתי פחות סובל, מה זה - שוב צבא?

שקט, אני לא בטוח מה זה באמת עושה לי, רק אני והשדים בראש,
אסור לדבר, מחייך לאנשים ולא אומר שום מילת סימפטיה, פעם
ראשונה לא צריך לדבר כדי להגיד בוקר טוב, אפשר לחייך ולהביט,
אולי כל החיים דיברתי יותר מדי, עכשיו אני מתחיל להבין שזה
יכול להראות אחרת לפעמים.


עוד שבוע אחד וכל זה ייגמר, אפילו בטירונות לא היה כזה שקט, גם
המקומות שנראים הכי נטושים בעולם עושים הרבה רעש, לעומת זאת,
אני במקום של תיירים, מוקף ב-30 זרים שאין לי מושג איך קוראים
להם או מאיפה הם , למה לעזאזל אסור לדבר פה? אבל השלווה- היא
מגיעה בקלילות, בלי לחשוש ולפחד, אפילו לא צריך להסתכל לעצמי
בעיניים כדי להבין, מהראש והנשמה והלאה.

כדי לדעת להתמודד כמו שצריך, צריך לכתוב מהלב.

צחי מת בעשרים וחמש באוגוסט 2001, מכת רוח ישר לפרצוף, לא יודע
מאיפה זה פגע בי, לא יודע למה,
מבולבל כמו ילד קטן, לא יודע אם מישהו היה יכול לעזור לי.

חזרתי בדיוק מהעבודה, ארבע וחצי בבוקר מחוף הים, התקלחתי
ונכנסתי לישון, לקראת חמש וחצי, היה טלפון בבית, דודה רוזי
כנראה התקשרה, כל מה שאני שמעתי זה את אמא צורחת משהו לא מובן,
לא הבנתי מה קורה והתחלתי לפחד, ניסיתי להתעורר אבל הייתי כל
כך עייף, ואז אמא נכנסת כולה רועדת, מנערת אותה ואני מסרב
בהתחלה לזוז, יודע כבר מה קורה כאן : " אורן קום, זה צחי,
התקפת מחבלים, הוא נהרג".

הלם טוטאלי, לא ידעתי מה לחשוב, איך להתנהג, הכול היה מעורפל
לגמרי, התקשרתי לחבר שיבוא ויקח
אותי מכאן.   אמא, אבא וירון כבר הלכו לרוזי, אני נכנסתי
למקלחת-לבכות, עומר לקח אותי לחוף פרישמן, לא דיברנו כל הדרך,
כשהגענו לחוף ים השעה הייתה שבע וחצי בבוקר בערך, התיישבנו על
החול החם, הסתכלתי על הים ואמרתי לעומר שאני הולך לטייל.

אנשים זקנים בשבע בבוקר של יום שבת בחוף הים בתל אביב, מתאמנים
כאילו אין מחר, לא חוששים ופוחדים מכלום, אולי הם מרגישים
שהסוף גם כך די קרוב, הסתכלתי עליהם מתאמנים וכל הזמן הדמעות
זלגו לי על הלחיים, הסתכלתי על הים ורציתי לצרוח, אבל חבורת
יפנים שנראו כאילו הגיעו לכאן לפני חמש דקות הפחידו אותי כל כך
שלא רציתי להפחיד אותם בחזרה, אז קמתי ורצתי מהר אל תוך הים,
הכנסתי את הראש עמוק עמוק לתוך המים ומבלי לפתוח את העיניים
צרחתי, מכל הלב, מבפנים, בכאב, ואני חושב שפעם ראשונה צרחתי
בייסורין בחיי, צרחתי כל כך חזק, שאם הייתי פותח עיניים הייתי
רואה
דגים בורחים ממני, צרחתי חזק, אבל רק למעמקים, שרק אני אשמע.  



אחרי שנרגעתי קצת, ידעתי שצריך לחזור, להראות נורמלי, ללכת
ולחלוק את הכאב עם אחרים. זה לא רק אני, יש מעגל שלם של דמויות
שסובבות סביב צחי שהלך לו, בלי התראה מראש, בלי לאמר שלום,
ככה.


הגעתי לביתו בצהריים, נכנסתי לבית וראיתי את כל האנשים האלה,
לא ידעתי מה לחשוב, איך להתנהג,
מה לעשות,  מציאות.

לפני מספר שנים, סבתא דונה נפטרה, אני בכיתה ו', בן 12, לא
הבנתי כל כך מה זה מוות, אני בדיוק בדרך לטיול שנתי, אמא סיפרה
לי שאיך שהאוטובוסים שלנו נסעו לטיול הטלפון צלצל, והיא ידעה
שסבתא מתה, רק כשחזרתי הביתה מהטיול השנתי הראשון בחיי
ליומיים, אמא אמרה לי בטלפון שהפסדתי את ההלוויה, ושאבוא לבית
של סבתא, לראות את כולם, אני זוכר מכל האנשים בבית של סבא
וסבתא את דוד שלומי, את הידיים שלו מחבקות אותי ובוכות, זוכר
את אמא בצד צועקת אורנו'ש וירון יושב בצד ושותק.

בבית של צחי, אחרי שאמרתי שלום לכל האנשים, ישבתי בחדר שלו קצת
ופשוט התחלתי לבכות, דמעה אחרי דמעה אחרי דמעה, המחשבות עירפלו
אותי לגמרי, ממש כמו תינוק שצריך ללמוד דברים חדשים או
מצד שני כמו בן אדם שבור לגמרי שמנסה לאט לאט לאסוף את
הרסיסים.

בזמן שישבתי הגיעו אנשים שלא הכרתי לחדר, חייכו אלי והתיישבו,
כל אחד עם הסרט שלו בראש, ואחריהם צועדת לחדר בגאווה ניקי
החתולה, חמש דקות אחרי זה כל העיניים שלי התחילו לשרוף, אנשים

הסתכלו עליי במבט מבין וסימפטי, שזה בסדר לבכות, אבל בעצם
בהכול הייתה אשמה החתולה.

בחורה אחת בשם ענבל ישבה לידי והסתכלה עליי, אמרה שאני בוכה
יפה, ואז הדמעות שכבר ממזמן הפסיקו לזלוג, המשיכו שוב מעצמן
ללא עזרת האלרגיות שלי לשערות של חתולים.

צחי מת ואני נשארתי, תמיד הרגשתי שאנחנו אותה דבר רק מצדדים
שונים של המשפחה, שני ילדי סנדביץ' לשתי אחיות.

זה היה שבוע קשה במיוחד, כמעט בארבעת החודשים האחרונים שלי
בצה"ל, דבר שלא היווה בדיוק שיקול דעת ללמה אני צריך פסק זמן
מהכול, אבל משום מה לא עשיתי הפסקה מכלום, באותה התקופה רק
רציתי  להפנים במהירות ולהמשיך, באותו הרגע זאת נראתה האופציה
היחידה.

הלוויה, אזכרה, שבעה ואבל, מושגים שנשמעים עצובים, אבל רק
בעיני המתבונן.

הקורס הזה מתבסס על תורת הבודהיזם, עדיין לא הבנתי בדיוק מה זה
אומר, סוג של תורה אולי, אותי זה
לא מעניין כל כך, כל ההרצאות נשמעות כמו שעמום אחד ארוך, החלק
היחיד שמהנה זה בזמן שאפשר לברוח ליער, לשבת ליד הקופים
ולכתוב.

ואז סבא יצחק מת, דבר שלא היה כה פתאומי, אחרי שצחי הלך, הוא
נהיה חולה יותר בבת אחת, אני מפחד לאמר סוף ידוע מראש, אבל
הרגשתי שכן : הוא הלך לבית חולים לעבור ניתוח כדי להוציא גידול
שהיה לו, ידע שהסיכויים לרעתו, על מה ולמה הוא חשב, שהנכד שלו
ילך לפניו, לא מקובל.

בשבוע הראשון לאחר הניתוח מצבו היה בסדר, היינו בטוחים שהוא
יהיה בסדר, לקראת סוף השבוע מצבו התדרדר, החל בתרדמת שנמשכה
מספר ימים ואחריה יצא ממנה אדם אחר לגמרי.

הניתוח לא יצא בסופו של דבר כמו שצריך, סבא בחר בדרך שלו, אמא
אמרה לי שסבא בחר בדרך הזו בגלל שהוא כבר רצה לגמור את החיים
הללו, אחרי שגם הנכד שלו נפטר ואשתו גם כן, הוא כנראה לא רצה
יותר לחיות חיים שכאלה.

היום במדיטציה, הצלחתי להסתכל פנימה, לראות את התאי מוח, את מה
שאני אוהב ואת מה ששונא.

ישבתי והקשבתי לנשימות, הנזירה הטיבטית בקולה ברקע ניסתה לכוון
את כולנו באנגלית קלוקלת, ניסתה להסביר שתמיד צריך להישאר קשוב
לנשימות, אסור לתת למחשבות לסחוף אותך, הן יכולות לצאת אחר כך,
על הנייר או בעל פה, אבל לא עכשיו. צריך להסתכל לתוך עצמך כמו
לדמיין את עצמך

מול ראי ולבהות בו עד שהכול מתחיל להתערבל.

אחרי שסבא הלך, התחלתי להסתכל על דברים בצורה קצת אחרת, התחלתי
להבין שהמוות לא כזה נדוש, אין דבר כזה שנקרא סטטיסטיקה שעל
פיה אנשים מתים על פי סדר מסוים שנקבע מראש, אנשים ימותו אם
ארצה ואם לא, יש ברי מזל ויש כאלה שפחות, המוות מגיע ונוגע
בכולנו בסופו של דבר.

אני לא יודע אם להאמין בסימנים, גורל, או בכל דבר שנראה קצת
מוזר ולא שייך בחיים שלי, כל דבר קרה כדי להראות לי משהו על
עצמי ; סבא נפטר ביום ההולדת ה-22 שלי, אמא מתקשרת אליי להודו
לגסטהאוס שלי בשנייה שאני מרים את הטלפון לחייג אליה, צחי מת
ואיתו גם חלק מהחיים שלי, כאילו הילדות שלי גוועה בפתאומיות,
דבר שאפילו הצבא לא הצליח לעשות.

אני לא רוצה לחשוב שיש משהו אמיתי בכל הסימנים האלה, כי את
הדרך שלי כבר בחרתי, בחרתי שאין
אלוהים, שאם הוא היה קיים הוא היה מוציא הרבה מאוד אנשים בעולם
הזה מדברים עצובים.

ביום הראשון שלי בהודו, אחרי שמונית לקחה אותי משדה התעופה
למיין בזאר בדלהי, ברחוב הראשי והסואן ביותר בפרות ובבני אדם
שבו נתקלתי בחיי, פגשתי בבאבא, יצור מוזר בצבע כתום כולו שמנסה
לדלות מעט כספים מארנקי תיירים מזדמנים, דומה בעיקרון לתופעת
החרדים שהגיעו לתיכון "איילון" בחולון בילדותי וניסו לדחוף לנו
קלטות של הרבי מלובביץ', רק ללא הכסף.

שאלתי את הבאבא במפגש סביב שולחן בצ'אי שופ בפינת רחוב, שכמובן
אני שילמתי עליו: "איפה אלוהים עכשיו, כשיש כל כך הרבה אנשים
בעולם שזקוקים לו?", והוא ענה לי שאלוהים כבר עשה את העבודה
בשלמותה, והעביר כבר את הכול לידי האדם, ואז הוא זנח אותנו כדי
שנדע להתמודד עם העולם
הזה לבדנו.

את הבאבא הכתום למדתי להבין מהר מאוד, ברגע שאמרתי לו תודה
רבה, והשארתי מעט כסף על הדלפק
כדי לשלם על שתי כוסות הצ'אי, תפס את ידי, ואמר : "תן לי
יותר!", שאלתי : "למה, הרי אתה עכשיו הרצאת לי במשך חצי שעה
כמעט על כך שהאל נטש אותנו כבר, שאנחנו צריכים לוותר על רכושנו
החומרי ולהתמסר לעצמנו, אז תעזוב אותי כבר, אתה לא צריך
חומריות יותר ממני".

הלוואי שזה היה נגמר אז, סבא פשוט היה הקשר האחרון שלי למה
שנקרא התקווה לסטטיסטיקה, בציפייה שזה יפסח עליי אחרי שלוש
פעמים רצופות, אבל הגורל הוא אכזר, או שמצד שני אלוהים לא קיים
או שבכלל לא אכפת לו ממה שקורה לו מתחת לאף.

חזרתי מעבודה במלצרות, בעוד מקום מזדמן, לקראת בוקר, ראיתי את
הכותרות של העיתון, שלוש עשרה
הרוגים בטבח בג'נין, בתור אדם מאוד אופטימי, החלטתי להסתכל
בתמונות, רק כדי שאני נראה אם יש
סיכוי שאני לא מכיר מישהו, היו ארבע עשרה תמונות ולא שלוש
עשרה.

יום לפני זה היו קרבות בשטחים, שמועות דיברו על מותם של
הרמטכ"ל וסגנו, בסופו של דבר נהרגו שלוש עשרה חיילים ממארב
מתוכנן לפרטי פרטים בתוך לוחמה במבנה סגור, חוץ מהשלושה עשר,
ארע
מקרה נוסף ברצועה, קצין שהיה בשנת חופש למטרת לימודים הוקפץ
בחזרה לשירות, כדי לשמש כמפקד
פלוגת חיל ההנדסה של הצנחנים, אחרי מות מפקדה הקודם במאורעות
שבועות קודם לכן.לקצין קראו אסף, הוא יצא לבדוק בניינים ברצועת
עזה, כדי לראות שהם לא ממולכדים, טיפס בין קומות הבניינים
וחבלי הכביסה כמו פנתר, ראה פחית עומדת על אדן החלון, בכוונה
או לא בכוונה הפחית נפלה למטה, עמוק לתוך סבך הסמטאות.

אסף התחיל את דרכו בגדוד 890, ומשם התקדם במעלה הדרגות עד
שהגיע לפלוגת ההנדסה, שעליה הגיע לפקד, הוא אהב את הגדוד ממנו
צמח, והייתה לו חיבה אליו.

צלף מגדוד 890 ישב במארב והתבונן קדימה לחפש מבוקשים דרך קנה
רובה ה-M16 שלו, ראה פחית נופלת מאחד הבניינים, חשש שמדובר
במבוקש המשליך מטען חבלה לעבר הכוחות על הקרקע, חיפש דרך
הכוונת מהיכן נפלה הפחית וראה דמות נעה בין חלונות אחד הבתים,
ירייה אחת, אסף מת במקום. אסף היה מפקד שלי, כשהייתי סמל
מבצעים בחטיבת הצנחנים, הוא היה הקמב"ץ.

האם המוות מקפיץ את ערך המת בעיני החיים, עד לקבלת מעמד גבוה
ונשגב של מלאכים? ברשות הפלשתינית  המתים "לטובת" המדינה
הפלשתינית נקראים שאהידים (קדושים מעונים), אצלנו פשוט אומרים
עליו שהוא היה מלאך, מה קדוש אצלם, ומה לעזאזל הופך אותנו
למלאכים רק אחרי שאנחנו הולכים?

בזמן השירות כסמב"ץ אסף היה יושב במשמרות שלי בלילות בחמ"ל
ועובד על מצגות למפקדים שלו, ודיברנו בעיקר על בחורות, סיפר לי
על חברה שלו, ליאת, שרדף אחריה במשך כמעט חמש שנים, סיפר שהם
הולכים להתחתן עוד שנה שנתיים, חמישה חודשים לפני, הוא נהרג
בשטחים. ההלוויה הייתה קצת מוזרה, עמדתי בצד והכול נראה כמו
סרט שרץ מול העיניים

היום קראתי סיפור על איך הבודהיסטים מתייחסים למוות וליקירם
המתים בכלל, הוא הולך כך: לאישה אחת היה ילד מתוק ויפה וקטן,
בגיל שנה הילד נפטר, האישה הלכה וחיפשה עד שמצאה את בודהה
והתחננה אליו שיחזיר לה את הילד לחיים, בודהה אמר שהוא מוכן
לעשות את זה, אבל רק בתנאי אחד, שהאישה תלך ותביא חמישה גרעיני
חמנייה מבית שהמוות לא נגע בו, ואז ורק אז, הוא יחזיר את הילד
לחיים.

האישה הסכימה לעשות הכול בשביל הסיכוי שהילד שלה יחזור לחיים,
לכן היא החלה לנדוד ברחבי העולם, עוברת מדלת לבית, מבית לבית,
אבל באף בית היא לא הצליחה למצוא מקום שיד המוות לא נגעה
בו, מצאה המון אנשים עם גרעיני חמנייה, אך לא מקום אחד מאושר
באמת.

אחרי שהחליטה לוותר ממסעה שנמשך כבר תקופה ארוכה, הגיעה להארה,
שהמוות הוא בסך הכול חלק טבעי מהחיים, אין מה להילחם בו, כמו
שאין מה להילחם במי שרוצה לחיות.

חזרה האישה לבודהה, לקחה את גופת בנה, קברה אותה והמשיכה
בחייה, הבינה שלמוות יש הרבה צדדים, חלקם טובים וחלקם רעים,
אבל הוא תמיד יהיה שם.

יום שלישי בטושיטה - אני בורח מכאן

עשרה ימים של שתיקה נגמרו מהר מאוד, החלטתי לקום וללכת, בהתחלה
הייתי יושב בשיעורים ומנסה להקשיב, אני חושב שהמדיטציה עבדה
דווקא מסוים, חזרתי לכתוב אחרי כל כך הרבה זמן, הגעתי

במדיטציות לשלבים של ריכוז טוטאלי ולראות בבהירות את הפלשבקים
מחיי בעבר.

מכל הקורס הזה רק הקטעים של המדיטציה עובדים, כל השאר נשמע כמו
בלבולי מוח שיעורי הלימוד משעממים עד מוות, הכול נשמע כמו
סינית, אפילו הייתה לנו מורה בעברית, לחבורת הישראלים שנכחה
במקום, ואפילו היא, כביכול המצילה שלי מהסינית של המדריך
הבודהיסטי הבריטי, לא ענתה לשום שאלה ששאלו אותה אנשים, אלה רק
הלכה סחור וסחור עם התשובה עד שנשמעה כאילו למדה זאת למבחן בעל
פה בהיסטוריה, אני מאוד מצטער שלא היה לי מוטיבציה להמשיך לשבת
שם ולהקשיב לשטויות שהאנשים האלו הוציאו מהפה, טושיטה בשבילי
בסופו של דבר הייתה רק הקדמה למה שקורה אצלי בתוך הראש, וזהו,
לא רציתי משם יותר, ובסופו של דבר גם לא ציפיתי מהמכון ליותר.

הלכתי פעם אחת, אחרי השחרור מהצבא, עם הדר לאכול חומוס ביפו,
בדרך חזרה, כשהיינו בדרך לביתה, עברנו ליד בית הקברות בחולון,
היא סימנה לי לעצור, ונכנסנו, היא לא אמרה לי כלום, רק חייכה
אליי, טיילנו בשבילים והתיישבנו על ספסל, ראינו קברים עם פרחים
חדשים, כאלו עם פרחים נבולים וכאלו עם פרחים מתים, ואז ראינו
אחד עם בלון יום הולדת, הכול באווירה עצובה אבל מחייכת, שיש
עוד אנשים שמבינים עד כמה הכול שברירי ועדיין ממשיכים.

אחרי שראינו את הבלון, הדר דיברה על השקט שבמקום הזה, סיפרה לי
שבטח בלילה כולם קמים ועושים
מסיבת פיג'מות ורוקדים עד הבוקר שלמחרת, שאז מגיעים המבקרים
שלהם והם צריכים לחזור לישון בשקט מתחת לאדמה.

פתאום הדר התחילה לבכות, ופתאום אני קלטתי שגם לי יש דמעות
בקצה עין, אפילו לא חתול אחד ברקע, היא אמרה לי שצריך עוד מעט
להפסיק לבכות כי מחשיך ומסיבת הפיג'מות מתחילה עוד מעט ולא
נעים לה מהישנים, הכול נראה לי אז כמו סרט תורכי, שמח אבל גם
עצוב, אבל תמיד עם סוף.