המספריים נפלו מידיה של אור, ידיה נשמטו לצדדים, דמעות ביצבצו
בזוויות עיניה. החלון שהיה פתוח הכניס פנימה משב רוח חורפית,
בגופה של אור עברה צמרמורת. לרגע היא הפסיקה לבכות, הביטה
המראה, וחייכה. היא לא חייכה הרבה זמן. היה זה חיוך של שמחה
אמיתית, שהיא לא עשתה את כל אותם דברים שרצתה. עכשו, המספריים
שנשמטו מידיה התכוונו להרוג את הזכר העיקרי והאחרון לשמחה
שהיתה, שערה, כן שיער שברגע שסורק היה מגיע עד לישבנה כרגע היה
פרוע מעל כתפיה. היא רצתה לגזור אותו, 'בסך הכל שיער' היתה
חושבת. אבל לא יכלה. כמו שלא יכלה חודש לפני לעשות צעד אחד
קטן, שהיה מביא אותה לאושר האין סופי שכל כך רצתה. צעד אחד קטן
למטה היה עוצר את הכל ומסביר לכולם את מה שרצתה. אבל היא לא
עשתה את זה, 'פחדנית' היתה מכנה את עצמה. אבל בעצם, אולי
העובדה שפחדה למות הצביעה על זה שאהבה את החיים? אולי היא לא
היתה בטוחה.
היא הביטה בחיוך, הביטה בעיניים שכבר כל כך הרבה זמן לא ראתה,
אף אחד לא ראה, לא היתה בהן תקווה, אותה תקווה שעכשו זיהתה,
תקווה שמתה כבר מזמן ועכשו נולדה מחדש, או אולי, רק התעוררה.
היא עמדה שם, מול הרוח, שערה שהיה תמיד חום-ערמוני עכשו, לאור
הזריחה שחדרה לחדרה היה נראה כל כך זוהר וחי, היא שוב הביטה
בעצמה, ניצבת מול המראה. גופה עטוי כותונת לילה, כותונת סטן
בצבע בגול. כל כך לא תואם למה שהיא. כל כך תואם למה שהיא באמת.
היא התחילה לצחוק. לא אותו צחוק חולני שצחקה לפני שכמעט צעדה
את הצעד הגורלי, צחוק אמיתי, כמו של ילדה, כמו שלה. היא נגעה
לשניה בגופה הקר, ידיה הקרות, כותונת הסטן, היא היתה כה נעימה
למגע, נעימה למראה, היא היתה מה שהיא ומה שהיא אוהבת, רק
שאחרים לא ידעו.  "אני לא מתה, אני לא אמות! מבטיחה", לחשה,
חייכה עוד חיוך וחזרה למיטתה, היא נרדמה, כשתתעורר היא תהיה
אור, לא תחזור לראות את החושך שראתה בלי לדעת.


בבוקר, רק מספר שעות אחרי שגילתה את עצמה, קמה, קמה לבד בלי
שאימה או אחותה יתחילו לנדנד לה שהיא שוב תאחר. הלכ לעבר הארון
ופתחה אותו, היא ראתה אותו אפור לגמרי, אפור שחור, לפעמים איזה
חולצה קרועה למחצה בצבע כחול כהה, רק לגיוון. היא טרקה את
דלתות הארון והלכה, עדיין עם חיוך שהיא עצמה לא הכירה על
שפתיה, לעבר חדרה של אחותה. היא נכנסה בלי לדפוק, כמו תמיד, רק
הפעם לא העירה את אחותה. פתאום היה לה אכפת. פתחה את דלתות
הארון שהיה צבוע מסיבה לא מובנת בצבע סגול בהיר, דבר שתמיד
הציק לה כרגע גרם לה לצחוק. היא הופתעה לדעת עד כמה תכולת
הארון ססגונית, ססגונית ומסודרת גם. "בטח אמא סדרה לה ת'ארון
אתמול, לשלי היא אפילו לא מתקרבת, מפחדת..." היא המשיכה
לחייך, החיוך על שפתיה רק הלך והתפשט לעבר כל פניה, היא לא
חייכה כך מעולם, לא ידעה שאפשר לחייך ככה. היא בחרה חולצה,
חולצה של ילדה בכתה ו', חלק גדול מהחולצות של אחותה היו גדולות
עליה, אבל היא קנתה בגלל שהן היו 'מהממות', אור בחרה אחת
מהחולצות האלה. חולצה כזאת בצע תכלת, היא היתה נורא צמודה
לגופה של אור, היא לא היתה רגילה, וכל התכלת הזה, והיא גם כמה
נצנצים בתכלת... אור הביטה בעצמה ושוב התחילה לצחוק.


בדרך לבית הספר, היא הלכה לבד, כמו תמיד, לא בגלל שהיא רצתה
ללכת, דווקא היום, לבד... בגלל שאף אחת מחברותיה, מאלו שעוד
דיברו איתה, אף אחת לא הסתכנה להציע לה ללכת איתה, לבזבז את
הזמן שלה עם עצמה על מישהי אחרת. דווקא היום אור מאוד רצתה
שאחת מאלו שהיא פגעה בהן במהלך כל השנים האלה, של החושך, תצטרף
אליה, שהיא תבקש סליחה ותחייך את החיוך הזה, שרק עכשו למדה
לחייך. אבל היא היתה לבד. "לא להרבה זמן, לא הרבה!" בכל
השנים האלה של בדידות אור למדה להיות עם עצמה, ברגע ששוהים
הרבה זמן במחיצתו של רק בן-אדם אחד לומדים לדבר איתו, זה מה
שאור למדה, היא כבר לא יכלה להתגבר על הרצון לדבר עם עצמה,
לשמוע לפחות מישהו אחד שלידה, מישהו אנושי אחד, מישהו שמבין,
אפילו אם זאת היא עצמה. אור עצמה עיניה, זכרונות על כל אותם
ימים של בדידות, זעקות נואשות לעזרה, כל זה לא גרם לה אושר, זה
גרם לה סיפוק. "יותר זה לא יהיה ככה, מבטיחה לך אור!".
בהתקרבה לבית הספר שלה, היא נכנסה לתוך זרם התלמידים, היא לא
ידעה שכל כך הרבה תלמידים לומדים פה, תמיד היתה מאחרת, מעולם
לא ראתה את כל אלה. היא המשיכה לחייך. פתאום היא הבינה מה
ההרגשה הטובה הזאת שממלאת את עיניה ואת גופה, אף אחד לא נעץ
מבטים, אף אחד לא צחק, אף אחד לא אמר משהו רע שהיא תיזכר בו
בלילה. אף אחד! היא היתה חלק מכולם וכולם היו כמוה. זה הכל.
שער בית הספר נראה כל כך יפה, מעולם לא ראתה שהוא צבוע בכחול
כזה, והכניסה לבית הספר, היו שם ציורים של שכבת ז', מעולם לא
ראתה את זה. הכתה שלה לא היתה רחוקה מהכניסה הזו, היא לא
מיהרה, הלכה עם כולם, היא היתה כולם. הכתה שלה, גם הכתה שלה
יפה, היו קישוטים בכתה, ומערכת יפה, היא אף פעם לא שמה לב לזה,
היא חשבה שהקירות עדיין לבנים ובלויים כמו שהיו לפני חצי שנה,
ושנה, ויותר מזה, למרות שיכול להיות שהשתנו הרבה לפני. בכניסה
לכתה, היא ראתה את מעיין, מעיין שעמדה שם, החברה הכי טובה שלה,
אולי היתה פעם. הן היו חברות מכתה ד' בערך, עד כתה ז' אולי, הן
עדיין שמרו על קשר, מעיין היתה בין אותן יחידות שעוד שמרו על
קשר עם אור, התקשרה לפעמים ביום הולדת להגיד לה שלא תתאבד או
משהו.
היא ניגשה למעיין, אמרה 'היי' פשוט כזה וחיוך שהיה נורא חשוב
לה, מעיין לא הבינה מי זאת, היא היתה עסוקה בלדבר עם עוד שתי
בנות אחרות מהשכבה, אור מעולם אפילו לא דאגבה לברר מה שמן.
מעיין נדהמה. היא הביטה באור... בהתה בה; 'מה קרה לה? מה היא
רוצה ממני בכלל!?'. המון שאלות עברו במוחה של מעיין בזמן שהיא
בוהה באור. המון תקוות עברו במוחה של אור בזמן שמעיין בוהה בה.
ואז הכל נגמר, במשפט אחד הצליחה מעיין להשמיד את כל התקוות של
אור; 'מה קרה לך ברבי?! פתאום בה לך להגיד לי היי?', המשפט
לווה במבט חוקר ונורא דוקר כזה בכל הגוף, בג'ינס הלא קרוע,
בחולצה בצבע תכלת של אחותה. אור שבשניות שאחרי המשפט שהיה יכול
להרוס אותה, ניזכרה בכל אותם רגעים שהעליבה את מעיין, כל אותם
רגעים שכבר התחרטה והתייסרה עליהם. הביטה במעיין, זאת לא אותה
מעיין שהכירה, היא לא אותה ילדה קטנה שהיו לה חברות והרבה
שימחה. היא היתה ילדה קטנה שתוך גוף מתבגר שיש לה אינטרסים,
לאינטרסים אין שמחה, יש סיפוק עצמי מהשגת תוצאות. אור חייכה
חיוך קטן ומנומס, בנוסף לכל החיוך שהיה מרוח על פניה, הוא כבר
לא התנוסס שם בגאווה, והסתובבה. "אור! שלטי בערצמך! את אוהבת
להיות שמחה ואוהבת לחייך! תישארי ככה! תלכי להגיד היי למישהי
אחרת, לא לבובת סמרטוטים שה"מקובלות" משתמשות בה ואחרי זה
זורקות לצד כמו מה שהיא, סמרטוט. אסור לך להתייסר עכשו! אסור
לך להתחנן בפניה לפני שהכל התחיל! אסור שזה יגמר אור! אסור!"

למי כבר יכלה להגיד משהו? היא דאגה להשמיד את כל חבריה וידידיה
בשנים האחרונות. נורא עצובה מפנים עם רק חצי מהתקווה שהיתה לה
בבוקר התיישבה בכסאה. היא תמיד ישבה בשולחן האחרון לבד, בהתחלה
עוד היו מושיבים לידה ילדים, אבל כל פעם אחרי כמה ימים היו
משאירים אותה לבד. 'לא היה להם  נעים שם', לא היה לה אכפת אז,
העיקר שיהיה לה שקט. עכשו היא הרגישה טיפשה, יושבת שם לבד, כמה
דקות לפני הצלצול, ומחייכת.


בשיעור השני נכנס ילד לכתה, כולם הסתכלו עליו, "הוא לא יפה
במיוחד" דבר שאחת הבנות ציינה, הבנים רק הסתכלו לראות מי זה,
כשראו שלא מכירים אותו חזרו לעינייניהם. המורה אמרה שהוא יישב
ליד אור, אור שחייכה עד עכשו, פתאום לא הבינה מה קורה, במשך
שנים היא ישבה לבד, פתאום.. השקט הפנימי שלה מתערר, "בעצם, זה
מה שרצית לא? תהני לך אור! את ביקשת את זה" אור שוב מילמלה
משהו לעצמה והורידה את התיק מהכסא שלידה.
היא הסתכה על הילד שהתיישב לידה, היה לו כובע, מתחת לכובע
ביצבץ שערו. אולי היא לא היתה מבחינה בשערו בגלל שהוא היה נורא
קצר, כאילו גולח לפני חודש בערך, אבל הוא היה צבוע כחול. היא
הסתכלה עליו, היה לו פירסינג בלשון, היא לא חשבה שזה מהלהבות,
היא חשבה בגלל שזה מה שהוא...
"ניסית פעם למות?" שאלה כל כך פשוטה, היתה תחילת השיחה האמיתית
הראשונה שלה כבר הרבה זמן.. הוא ענה לה שכן, היא אמרה לו
שאתמול היתה הפעם האחרונה שהיא ניסתה להתאבד, הוא חייך, חיוך
שמבין! הם דיברו על מוזיקה וחיים ועל התקוות האבודות ועל המוות
שכל כך רצו. שי הבין את אור ואור הבינה את שי והם היחידים
שהבינו אחד את השני, הם לא הבינו אחרים ואחרים לא הבינו אותם.
הם לא רצו!
אור בחיים יותר לא תנסה למות.