מוקדש לחברים אבודים (וחברות אבודות),
אותם תמיד אזכור ואוהב על כך שהיו.

חברים - זאטוטים של האתמול
והוא, הלך ולא ישוב...
ככוכבי חצות, היקרים מכל
נסוגו לאחור מרוחות הסתיו
והסתתרו מאחורי הוילונות.
אתמול נדרתי נדר, ולא קיימתי שוב.
הבטחתי להפסיק להתרפק על העבר וערכים חסרי המשמעות,
עליי לדעת מעכשיו שאין שעת שלוש עשר יותר
ויש גבול לחלום - הבוקר הבהיר.

לפעמים, כדי להשתחרר
על האדם לחזור לנקודת ההתחלה, להתאכזב אחת ולתמיד.
ואם לחשוב לרגע - אז כל אחד לחוד, כל אחד עולם נפרד
ועמיתות היא יצר פרימיטיבי, והחוכמה - לשרוד לבד.
בדידות חותכת. לו מישהו היה נותן חייו למעני
מסביר שזהו רק בילבול זמני...
החושך בשבילי הוא כמו עינוי
לעג סמוי מניח לי למצוא הקשר בין כאב הנפש לעיורון.
אפילו בקירות אני לא מבחינה
אך יש תחושה כאילו הם סוגרים עליי!

כאילו לפני רגע, אני זוכרת את אהבתי:
הייתי יכולה לקפוץ מהחלון ההוא מבלי לחשוש ממוות...
דברים משותפים היו, וכבר שכחנו מה של מי
וזו טפשות הייתה, לדעתי, לדבוק בדבר מה ממשי.
אך הדבר בו האמנתי, שבו חיי היו תלויים
איבד כבודו, צנח למטה, נבלע בחור שחור של מציאות.

תיסכול שבו טבעתי, אין רגש שגובר עליו -
זה כמו טירה אשר תמיד ביקשתי וקיבלתי בית קש.
והנה קול צורם וחד נשמע לי לאוזניי
צווחה שלא מן העולם, כאילו מן השאול הגיעה
רציתי להשתיק את זה, אך ריק שרר בגרוני
ואז גיליתי במפתיע שזו אני.
עיניי היו סגורות בכוח, אך הכיצד זה יתכן?
תמונות ראיתי מבעיתות, והתגלה שבראשי הן.

אין גבול לפחד שבפנים, הוא כמו יקום כולו.
ולחיי אין משמעות. אין משמעות, אין מציאות,
אין כוכבים, החדר לא קיים ולא זוכרת שום אדם,
ואין דבר שלי יקר. ואין זו אהבה, זו שהייתה, ולא אהבתי. לא.