זהו, זה המצב. הכל מסתיים בזה. כנראה שאני לא הייתי אני.
או שאולי זאת לא היית את, הדברים כבר מטושטשים מדי...

אבל ככה זה עכשיו.

והכי גרוע, זה שאני אפילו לא יודע אם זה טוב או רע. ואני לא
חושב שזה משנה.

פעם היה לי משהו בשבילך (ולך היה בשבילי), אולי רק לכמה שניות,
ואני זוכר אותן כאילו הן עוברות ממש עכשיו.
אבל הן לא.

בזמן שהייתי תמים (לפחות עכשיו אני יודע).
בזמן שרציתי להיות איתך לנצח.
ואח"כ, הבנתי, כל פעם עוד טיפה, שלמעשה הבעיה היא איתי, זה אני
שאף פעם לא אוכל להרגיש נאהב,
לא ממך, ולא מאף אחת אחרת.
ועכשיו שאני יודע, אני מפחד.

אי אפשר יותר! כל פעם שאני מריח
שומע                 חושב.

אבל שאני רואה - אין כלום, המגע שלך - סטרילי.
העיניים שלך מנוכרות.

ומה נותר, השיחות?
השיחות עליו. ולמרות הזמן,
אני מרגיש את איבריי הפנימיים מתבשלים למעין מרק סמיך.

זה אני שלא יודע לשחות קדימה (וגם לא להיסחף עם הזרם).

אם יכולתי הייתי חוזר לגיל 9, לפחות שם הייתה התמימות.
לפחות שם לא ידעתי.

העולם יפה יותר בעיניים עצומות, בלי לראות מה נקבל, ופשוט
להשלים עם מה שיבוא.

להשלים. מה אני יודע על שלמות.
אבל מה שבטוח, שחוויתי אותה כבר. (ולו לכמה דקות מצטברות).
מה שבטוח, שאני רוצה לחוות אותה שוב.

ומה עושים עם הכאב - בולעים הכי חזק שאפשר, ולפעמים קצת יוצא
החוצה,
אבל זה נדוש (לפחות ככה את חושבת).
הרי לכולם כואב, וכולם מרגישים לבד, למה הם לא אומרים כלום?
הם מחוסנים לזה? או שהם מצאו תרופת פלא?

אבל הכל כבר לא משנה,
עכשיו אני יודע.