מה עובר לבן-אדם באמצע צפירה של יום הזיכרון ?
דוגרי - סנדוויץ'. לא סתם, אלא כזה עם פסטרמה מיונז וחרדל. כזה
סנדוויץ', שגם אם לא היית רעב, וגם אם היית מרגיש שאתה מתפוצץ
מעוד ביס, היית אוכל אותו בכל זאת.
זה קרה ביום הזיכרון בכתה ז'. אני זוכר את זה כאילו זה היה
אתמול.
רגע - זה באמת היה אתמול. איך שהזמן עובר מהר כשנהנים.
בביה"ס הכינו מסכת ליום הזיכרון. במסכת השתתפו דינה גורביץ',
שהיא לפי דעתי הבת הכי כוסית בשכבה, עירא מוסקוביץ', שלמרות
היותו רוסי, ידע 972 קללות בעברית, מלכה ורדיאל, שהיא ללא ספק
הבת הכי חנונית שאני מכיר, ועוד כמה ילדים שלא הכרתי בשמות
שלהם, אלא רק בפרצופים.
אני בן-אדם של ויזואליות, ככה אומרת הפסיכולוגית; "אני מבטא את
הרגשות הפוסט-מודרניסטיים שלי בעזרת הקישוריות לתמונות ולאו
דווקא למילים". בקיצור דפוק כרונית.
בטקס נעמדתי ליד מיכל פיטוסי, שהיא גם כוסית וגם חכמה וגם
יודעת קצת קללות בארבע שפות שונות. בקיצור הבת המושלמת עבורי.
כאן אני חייב לעצור כדי להתוודות בפניכם. אבא של מיכל, שאול
פיטוסי, נהרג במלחמת לבנון. הוא לא נהרג בחזית בביירות או מפגז
שנפל, אלא ממשאית בירה שהתנגשה בו. בכל זאת הוא הוגדר כחלל
צה"ל, וזאת מכיוון, שהבירה נועדה לחיילים בקו הקדמי. כל
המעורבים בתאונה היו קשורים בדרך זו או אחרת לצה"ל, ולכן
לוועדה, שחקרה את הארוע, לא נותר אלא לקבוע, שהוא חלל צה"ל.
בשעה 10:00 התחילה הצפירה, וכמו שכבר הבנתם, ריח הפסטרמה עלה
באפי, והתחלתי ללקק את השפתיים.
בהתחלה מיכל לא שמה לב, אבל אחרי 20 שניות בערך היא הסתכלה
עליי בצורה משונה. אחרי 35 שניות כבר הבנתי שמשהו לא בסדר,
ואחרי 45 שניות ראיתי שהיא מביטה בי ובוכה.
אני - מה יכולתי לעשות ? כשאני שומע צפירה אני חושב -
סנדוויץ'.
ואני איך אומרים, טיפוס של וויזואליות, דפוק כרונית בקיצור.
עוד 15 שניות והצפירה תיגמר.
עשר...תשע...פסטרמה...שבע...חרדל...חמש...ארבע...שלוש...חסה...אחד...
המכה לא אחרה לבוא, ובסוף הצפירה מצאתי את עצמי בחדר האחות
מדמם מהאף באופן מוגבר במיוחד. מסתבר שמיכל, בנוסף לקללות
בארבע שפות ידעה קצת איגרוף. אבל זה היה בדיוק הקצת, שהיה
מספיק כדי שעד סוף היום אני אסתובב עם צמר-גפן באף.
כשיצאתי מהאחות פגשתי את עירא במסדרון.
"מה קרה אבי, בלאט ?", הוא שאל אותי. "עזוב, סיפור ארוך",
אמרתי וירדתי במדרגות.
בסוף המדרגות חיכתה לי מיכל. "אבי", היא אמרה, "אתה חייב להבין
אותי...אני ממש מצטערת...אבל..."
"אני מבין", אמרתי לה והסתכלתי לה עמוק בעיניים הכחולות
והגדולות שלה. באותה שנייה, נשבע לכם שהבנתי אותה. "גם את
צריכה להבין אותי, אני - כל מה שעובר לי בראש בזמן צפירה, זה
רק סנדוויץ'.
כזה עם פסטרמה, חרדל וחמוצים. פתאום אין הרוגים, אין פצועים,
אין מעשי גבורה ואין כלום. רק סנדוויץ'. מבחינתי - כולם יכולים
להרכין את הראש ולשיר "גבעת התחמושת" כמה שהם רוצים. אני
רעב".
מיכל עמדה ובהתה בי בתדהמה. ידעתי שעכשיו, בשנייה הזאת בדיוק,
היא הבינה אותי. היא נשארה קפואה במקום; "בואנה, אבי, אתה יותר
דפוק ממה שחשבתי", היא אמרה, אבל לי זה לא הזיז. אני כבר הייתי
רחוק ממנה עשרה מטרים.
"בוא נלך לאכול", אמרתי לעירא שהשתרך אחריי.
"כל השכול הזה עשה אותי רעב".