בבית שלי יהיו פעמוני רוח. הרבה. והרוח תנשב בהם ותנעים לי את
השינה, והקימה, והיום בכלל. הבית שלי תמיד יהיה רגוע ויהיה לי
חלון גדול שישקיף על נוף נעים כלשהו. אף אחד לא יצעק או יתעצבן
על שטויות, ולא תהיה אף סמכות. יהיו לי וילונות לבנים שקופים
וקירות צהבהבים. יהיו לי תמונות מקוריות גדולות עם מסגרות של
עץ, תלויות ברחבי הבית. יהיו לי מדרגות של עץ עד לקומה השנייה.
בגינה יהיה לי ערסל גדול שמתאים לשניים ושנעים לישון בו מחובק
עם אהובך. אני אוכל ללבוש מה שארצה, לא ירוק ולא תלבושת אחידה,
בגדים בלי כפתורים ורוכסנים, בגדים קלילים וצבעוניים. לא יהיה
לי חדר ביטחון ודלתות כבדות בבית, לא יהיו תריסים, רק וילונות
על חלונות זכוכית. לא תהיה לי טלוויזיה בסלון, רק מוסיקה,
ספרים וכלבה. יהיה לי פסנתר ואני אלמד לנגן עליו יום אחד. תמיד
יהיה לי אגרטל עם פרחים שהרגע גזמתי מגינת הוורדים שלי. יהיו
לי מאפרות צבעוניות ונרות גדולים.
ויהיה לי אהוב שיחכה לי מדי פעם כשאני אחזור מעיסוקי היום-יום
המפרכים, ואני אחכה לו שיחזור מעיסוקיו שלו. תהיה לנו שלווה
ולא נצטרך לשאול איך היה, כי העיניים יגידו הכול. תהיה לנו
שלווה גם כשנשתוק, כשיגמרו המילים וכבר לא יהיה צורך לדבר. זה
יהיה נעים. זה יהיה חופש.