הפחד הכבד נקב חורים בשנתה והיא הקיצה. בתוך קווי האור הקלושים
שהשמש ציירה על הקיר אבדו קורי שינה אחרונים.
יותר מאוחר מצאתי אותה נשענת על הגדר ברחוב ביתה, שולפת סיגריה
מהכיס האחורי. אז הבינה כי באתי ושלחה הבזק חיוך; אותו חיוך
מוכר של עצב צוחק בעיניים כמשחקי אור-צל, כצללי שמש על
הכתלים.
"הנה את שוב. חשבתי שלא תחזרי. את יודעת, ריק כאן. מאז החורף
האחרון, שהיה קשה וסוער, הרבה אנשים עזבו.
מה חבל שהחמצת מראה הנוטשים. עזבו הם בידיים ריקות, שכן הסופות
כילו את ביתם ורכושם. נראו הם כציפורי סתיו שלא נדדו בזמן
ונפלו קורבן לסערה. כאשר הביטו בי, עיניהם ניקרו אותי במבטן
כמו חשקו לדעת פשר עולמות נסתרים. אולי רצו לדעת מדוע נשארתי
ברחוב סתיו אחרי החורף הקשה הזה. לא הבינו הם שבשיאו של חורף
סוער שכזה גיליתי אביב נצחי בתוכי, כשם שבסתיו, שכאן ארוך הוא
מכל הסתווים בעולם, מצאתי בתוכי חורף נצחי."
היא שתקה. בעיניה ריצדו הצללים כשדים המגיחים מנבכי הזיכרון.
היא טמנה את פניה בכפות ידיה, לאחר מכן הרימה מבטה בשנית
והוציאה עשן מריאותיה, כמו היה העשן אותם שדי זיכרון שריצדו
בעיניה לפני רגע קט.
"עכשיו יש אנשים חדשים ברחוב סתיו. בעיקר זוגות צעירים עם
ילדים קטנים. 'סטטיסטיקה', הם אומרים, 'חורף כזה בא פעם בהמון
שנים, והנה הוא חלף לו, ומעתה והלאה לא ישלח החורף סכיני קרח
וכפור ברחוב סתיו'.
הא, מה שגויה מחשבתם. נותנים למזג האוויר תירוצים כמים המתאדים
בקומקום ונמהלים באוויר. לא מבינים הם שהסערות השוררות בהם
פנימה הן החורף האמיתי."
בנימת קולה המלגלגת חשתי את הכאב על בוא האנשים החדשים לרחוב
סתיו.
מבינה אני ללבה. רחוב סתיו תמיד היה רחוב שקט. הסתיו ארך בו
זמן רב, והיתה בו מין רוח מלחשת כזרמי תוגה. תמיד שרר בו
השקט.
האנשים בו היו אנשי שלכת. אנשים המשירים שכבה אחר שכבה בכדי
להביט באמת העירומה מתוך ידיעה שלאחר שלכת ישקה החורף בגשמי
ברכה, וירוו עירום האמת הכואבת, המביא את הפריחה והמזור של
אביב.
אך האביב לא נמשך זמן רב אצל אנשי השלכת. היו אלה אנשים רדופי
שינויים. אותם שינויים מסוג השינויים הרצים מהר כילדים קטנים.
לכן תמיד נותרו בשלכת, שכן, אין טוב מהאמת.
האביב אמנם הביא פריחה, אך אנשי השלכת האמינו שאין זאת אלא
הנאת ההכשה שאין בה מן הממש.
אך חורף אחד בגד בהם החורף והביא אותם לכיליון ולאבדון. אנשים
אלו הבינו שללא אביב אין סתיו, ונטשו הם את רחוב סתיו.
וכעת, ילדים משחקים פה כמו לא היה כאן סתיו, וכי עודנו פה,
אותו סתיו ארוך השורר ברחוב שעל שמו נקרא, וכה קשה להאמין שעבר
יותר משנה אחרי החורף ההוא.
"כן, ילדים משחקים פה. פשע נתעב." היא מוללת את הסיגריה הכמעט
גמורה בין ידיה, מביטה על חצר אדומה מעלי שלכת, מביטה כיצד
ילדים משחקים באותם עלי שלכת ודורכים עליהם, כיצד צחוקם מתגלגל
בכל פעם שנשמע רעש פצפוץ העלים מתחת לכפות רגליהם. "פשע נתעב."
היא מסננת מבין שפתיה, "כמו פרפרים ששכחו להיכבות כשהאביב
נגמר, אלוהים יודע איך שרדו את הקיץ, וכעת הגיעו לסתיו ומנסים
להופכו לאביב. פשע נתעב."
חיבקתי אותה בעדינות, מנסה להקל מעט על הכאב הנגרם מהכחשת
האביב ברחוב סתיו.
"את הולכת עכשיו, נכון?! לעולם את לא נשארת ברחוב סתיו."
התנערה היא, מנגבת את עיניה, כמו חוששת להודות בחולשתה.
וכבר הפנתה את גבה ופסעה חזרה לביתה.
לפתע שמעתי את קולה בשנית: "את יודעת, עם השלכת נשר ממני גם
האביב דווקא בתקופה שזהו אביב קשה ברחוב סתיו."
לפתע חשבתי שבתוך כל אותה שלכת ברחוב סתיו שרוי עץ ירוק עד,
שהיא למעשה אותה אחת בתוך כל אנשי שלכת שנטשו.
רק אז הבחנתי ששרידי השלג האחרונים ברחוב סתיו הפשירו.