עם בוא הקיץ עודך בשלכת
משירה עלה אחר עלה על אדמה קפואה, מתה.
עת גשם ראשון ניתך בקלחים של כאב
פוררת עלים עקשנים על ענפיך לאלפי רסיסים
חדים
דוקרים.
קמלת ביאוש חסר כאב
פסעת על אדמה קפואה, דוממת.
ידיך מגואלות בדם
עת פצעת עצמך ברסיסי שלכת
כמו היו השברים אקדח טעון זיכרונות.
מחשבותיך שקופות כרוח
עוטפות בתכריכים כמו היו מציאות.
ובשדה נכר דיממת
עת סרה רוח החירות.
גורלך הוא נצח השלכת
לעולם תיוותרי ערומה נוכח הוויתך.
אף לאחר שישקע הקיץ לליל חורף ניצחי
תוויתרי את בשלכת
נטועה באדמה קפואה
מתה.
אין ציפורים בסתיו, אין פריחה באביב,
ולעולם לא ישובו הפרפרים לחוג סביבך
לגונן עליך מפני כבלי החופש.
עודך בסתיו
עת ניתך הקיץ כאש גהנום.
שלכת. |
