אתה לא תנחש מי אוהבת אותך.
אתה לא תחשוב שהיא אוהבת אותך.
אבל היא כן.

אתה לא יודע כמה היא אוהבת אותך.
אתה לא יודע כמה אתה יקר לה.
אבל אתה כן.

תסתכל בעיניה ותראה אותך.
תחפש בליבה ותמצא את עצמך.
אתה אולי לא תאמין שזאת היא, ששולחת לך את כל הדברים, ואולי לא
שמת לב, אבל היא תמיד עוזרת לך בהכל, ומנסה כל הזמן לבלוט, אבל
אתה כנראה חושב שזה כל כך ברור, שהיא כל כך לא, היא בכלל לא
בולטת בעיניך, עיניך שהיא מוצאת כל כך יפות רגועות ושקטות.
אתה לא מבין שהיא אוהבת אותך כל כך, ושהיא תותר על הכול בשביל
להיות איתך, על נשמתה על חבריה, על כל דבר שרק תרצה, על כל דבר
שתצטרך. היא תתן לך הכל, היא תוותר למענך על כל חייה.
אבל אתה עם האדישות שלך לכל דבר, רק תחשוב שהיא נחמדה ואדיבה
ושזה לא משהו לא רגיל,
והיא כמו שפחה, כמו טיפשה, כמו נערה מאוהבת, תרוץ אחריך,
ותשאיר את הכול מאחור.

אבל הפעם כל כך הגזמת, איך שהתיחסת אליה, איך שסילקת אותה
מפניך, אחרי כל מה שהיא עשתה למענך, הפעם, אני לא אשב ואשתוק,
אני אבוא אליך, ואני אהיה האחת שתפתח את עיניך.
איך זה שכולם ראו את זה, ודווקא אתה לא?
איך זה שאתה לא יכול לשים את עצמך בצד רגע ולחשוב על מישהו
אחר?
איך אתה יכול להיות כל כך אנוכי?
איך בדיוק היא התאהבה בך?
יש כל כך הרבה אנשים טובים, אנשים כל כך נדיבים והגונים, אנשים
שראויים לה!
ואותך היא בחרה מבין מכולם.
איך היא התאהבה בדיוק באחד שלא ראוי לה? איך בדיוק בך?
מה היא מצאה בך שבאחרים אין? או שאולי היא ראתה בך משהו שפשוט
לא נמצא?
איך זה שהעזת בכלל לשבור למישהי את הלב? במיוחד לה.
אחרי שפקחתי את עיניך, פניך נתקפו בהלה. על מבטך עלה צער.
ראיתי בעיניך שלא ידעת ושקשה לך להאמין, ואז פתחת את פיך ואמרת
לי בלחש עם כאב:
"אני ממש מצטער, לא ידעתי! אני אגש אליה, ואולי אצליח לתקן את
ליבה".
כשאמרת את זה חשבתי שאולי היא צדקה, אולי יש בך משהו, אולי
באמת טעיתי, אולי בכל זאת, גם אתה עכשיו כמו כולם, ראוי לה.