נשארתי לבד, הם נפלו, נפלו לחור השחור הזה, עלו על הרכבת הזאת
שאי אפשר לרדת ממנה, זאתי שהתחנה האחרונה שלה לא ברורה.
אני רוצה לבכות, אני אובדת עצות.
הם ילדים, כולה ילדים בדיוק כמוני, גם אני ילדה, ילדה קטנה
בנפש שלי, והם, הם גמרו לעצמם את החיים, פשוט גמרו אותם והם
כולה ילדים... ילדים שמחפשים למלא את החלל הריק שבתוכם, זאת לא
הדרך, הם היו צריכים להבין, כמו שאני הבנתי לפני חצי שנה, בדרך
הקשה, להבין שאי אפשר, אי אפשר למלא את החלל הריק הזה כי הוא
בכלל לא קיים ולמה לכם, ילדים קטנים כל כך שעוד לא חוו רבע
מהחיים, למה לכם להרוס הכל? לקטוע את הכל בהתחלה? אתם לא
מבינים שאין דרך חזרה!!!
אז עכשיו שעוד לא מאוחר מדי, אתם עוד יכולים לעשות משהו עם זה,
לעצור את זה בזמן! במקרה הזה - "אף פעם לא מאוחר מדי" לא קיים
ו- " עדיף מאוחר מלעולם לא" אומר הכל... תבינו, אני לא רוצה
לאבד אתכם אבל השתנתם כל כך, הפכתם למשועבדים, לעבדים, אתם
הולכים בעיניים עצומות אחרי זיוף, הורסים, רומסים ודורכים על
כל מה שיפה בחיים שלכם.
אני לא רוצה למצוא את עצמי בחיים בוכה עליכם, מצטערת שלא עשיתי
כלום, שלא עצרתי אתכם בזמן, שלא אמרתי משהו, אני ארגיש אשמה
לכל החיים. הבעייה היא שאתם לא מקשיבים, אומרים לכם שוב ושוב
ושוב ואתם מתעלמים, אתם יודעים מה "טוב" בשבילכם אבל אתם לא
מבינים שאת לא באמת יודעים, אתם חושבים שכן אבל אתם לא קולטים
מה קורה לכם, ואם עכשיו "טוב" לכם זה לא ישאר ככה לאורך זמן.
תעצרו את זה, תפסיקו עם זה, לפני שיהיה מאוחר מדי, לפני שיגיע
הדבר הבא, לפני שתפגעו בעצמכם ויקרה לכם משהו.

וכמה מילים אחרונות לכם, "זה" לא עושה לכם טוב, "זה" מזוייף,
זה לא באמת, לא אמיתי, זה הכל אשלייה. תראו כמה שטוב להיות
עצמכם ולא אנשים אחרים, אתם לא צריכים דברים כאלה שישנו אתכם,
שישנו את מי שאתם, פשוט תהיו עצמכם.

חברים יקרים שלי, אני אוהבת אתכם ומתגעגעת אליכם, הלוואי
שתחזרו להיות מי שאתם, שתחזרו לעצמכם, כי ככה אתם הכי
מושלמים.


אוהבת וכל כך מתגעגעת.