התנזרות. אני לא יודעת סוף.
מאוהב. בעצמו. אני. מאוהבת. בעצמי. הכימרה המודרנית.
מר בקט, הא לך מר בקט! דע לך, מר בקט, שאין מעשיך אצילים.
אין לך יומרות, אין לנתיניך כושר. שיפוט. כי בגלות הכל כשר.
אתה רוצה לצאת. סינרא חופרת תחת מרצפות האבן. שבחדר. האולם
אינו יכול להכיל. כמה אתם? עשרה עכשיו? חמישה עשר? יותר?
איתנים מכים בעלות על דלת הברזל. הכניסה נעולה. על מנעול
דיגיטלי. עצורים אתם. והאוויר עכור יותר מן הגופה שלצדכם.
מהגגת על קצות התהייה. כיצד הגעתם הנה? הא, מר בקט? (אל תספר,
יותר. מן ההכרחי).
והוא נוחר, נחיר, אחר נחיר. בולע H, בולע H.
הם ישובים על שבריהם של שולחנות האולם הגדול, מתופפים במתכות,
"Food! Food!", ואתה, מר בקט, חותך בבשר החי של החזיר. רצועות
שוטטות דם ומבטו המבולבל וזעקותיו המרות מתערבבות אלה באלה.