אני שונא את זה, שונא וכואב.
כועס על עצמי, מתוסכל מתאכזב.
הבפנים שלי שם, עמוק בתוך החזה.
אבל להגיע אליו זה כל כך קשה.
אני יכול להיות כל כך הרבה דברים כל הזמן.
אבל אף אחד מהם לא מרגיש כמו אני, וזה העניין.
כי יש המון גישות, מצבים ופנים.
וכולם תואמים אנשים אחרים.
אבל את זה ששיך לי מבפנים לבדו, אני אינני מוצא.
אחרי שנים של הדחקה, הוא פשוט לא יוצא.
ולא משנה הכח והמאמצים, מי שאני כאילו נשאר בפנים.
ולהתקרב לאנשים אחרים זה קשה.
כשאתה עצמך, רוב הזמן מפחד.
אפשר לתפקד במיליון דרכים.
אפשר ללכת כמו מיליון אנשים.
גישות, חיוכים מחשבות אפשר להביא תוך דקה.
אבל במקום להרגיש כמו אני, אני מרגיש מועקה.
אני מפחד להשתחרר, מהפחד לפספס איזה משהו.
תמיד שומר על החומות, תמיד עוצר משהו.
ואז הכל נשאר שם בפנים.
אני בכלל לא יודע לחשוף רגשות,
יותר מדי מפחד לעשות טעויות.
ואז כחושפים קצת זה כואב.
והמחט של המצפן מתחילה לכל הכיוונים להסתובב.
ואתה לא יודע לאן לברוח, או איך.
אתה כועס על זה שלהוציא את עצמך אתה מפחד.
ממה יחשבו עליו אחרים.
וזה כל כך נורא כואב שם בפנים.