"הוא נכתב כרגיל, אבל קצת שונה. סדרה של תמונות חולפות מחלון
רכבת. זוועות מקומיות, תאורה גרועה הנראית בחטף. אבל, וכאן
השינוי, התמונות מתיילדות כפסטרוליות, רומנטיקה פראנואידית,
רגישה, התגובה האנושית היחידה בתחילת האלף. הטיפול המלא -
תחנות קלאסיות של אהבה חצרנית, הטקסים וההמנונים של תסבוכת
ביזנטיונית, השיר והספר והסרט של המעשה, הגדלתו, דיון, חזרה
ודחיתו הכמעט סופית"

באיטיות עוברת המאה התשע עשרה בין ערביים -  היכן שסופות רעמים
מתאספות, מעל נמל יפו,
אור מתרומם יורד למטה לדרך שבין מזא"ה, ורמונט וקצו המערבי של
חוף התופים. מקום שבו
שירה היא סלנג מקובל לרכרוכיות.דור מחפש מחשבה תמימה אחת.

אני מניח שיש משהו מאולץ ולא ברור במראות לוהטים ומתלבנים
בהפרעות אטמוספריות, גאות זמן הופכת למגנטה ודקירות אדום -
מהו לומינזם אם לא תל אביב בחופיה
וביצותיה המלודרמתיים, רמותיה המדממות וקרינה המכתימה
את משטח הציור. לא אור אלא ציור של אור,
תצוגה של גופו של האור, העדרות רוח וים.

לאן יכולה תמימותנו לקחת אותנו? אנו כמו לפידים, מתלקחים
ומתכלים תחת זכוכית מחוספסת, שקופה. נאגרים, ניטשאניים, יוצרים
עצמנו. אמרסון אמר "חוויתי חדווה מושלמת. אני שמח עד סף פחד".
אני מניח שיש משהו חשוד

ונאיבי בפשיטות (1) הישראליות על פאר והוד.
זו דלת ליד אלימות, מלאה בכנופיות דיזי גיליספים,
לחיים מנופחות וחלק מהמחשבות כעלווה.
ועדיין, אני אוהב את המשא ומתן המקומי בין יום, לילה, מים,
חוף, שמים. עיר חופשית, אם בחופשית הכוונה
לזוז ממקום למקום כדי לא להשתעמם. אני אוהב
את האטומים האינטימיים האלה של צבע - חלקים, לבנים, ממשים -
שגורמים לחשוב על פעמונים מתנשאים בסתיו וכינורות
הולמים ברשת אלחוטית, מפרשיות בערב מתגבבות לאורך המפרץ.
ועדיין, דורות שלם מחפש מחשבה תמימה אחת.

(1) RAIDS