הסופר יושב מול ה- word ומנסה לכתוב. אבל אין כלום בראש, ואין
מוזה. אין לו שום דבר להוציא, הוא כמו קליפה. אז הוא יושב מול
הטלוויזיה ורואה סרט פשע. מגלה לפושעים את תוכניות ותנועות
הקורבנות העתידיים, והשוטרים, ומחכך ידיו בסיפוק כשהרעים
דוהרים אל השקיעה עם מיליוני דולרים, אזרחים טבוחים, ושוטרים
מוכים ומתוסכלים. או שהוא הולך לסרט קולנוע שהוא כבר ראה,
ומגלה בקול רם לכל האולם את הסוף אחרי רבע שעה סרט. או שהוא
משחק בשניי ידיים של פוקר עם עצמו, ומרמה. או שהוא לוקח דיסק
של בטהובן, שורט אותו בעיגולים וספירלות, ושומע אותו בתור
טראנס. או שהוא יורד לים עם מספריים, וגוזר את הגלים. או שהוא
מחכה שהיא תבוא, החברה שלו, תגיע בחיפושית הקטנה שלה למצוץ לו
כדי שתהיה לו סיבה לאהוב אותה.
אז הוא קם ומקלף לעצמו שני ביצים קשות (של שור) ומכניס אותן
לתוך פיתה. אמרו לו שביצים (של שור) זה בריא. הוא שם על כל
העסק מלח, ואוכל בתאבון. הוא כתב הרבה סיפורים בחייו, וחשב
אולי לפרסם אותם בבמה.
הוא טלפן לחברתו ואמר לה "בואי". אבל היא המהמה בפינוק ואמרה
שהיא עייפה מידי בשביל לנהוג בחיפושית שלה עד אליו.
"עבדתי קשה." אמרה לו. "אני לא קוטפת את הכסף מהעצים, אתה
יודע."
"תזיזי את התחת שלך לכאן." הוא ניסה גישה יותר קשוחה. "תזיזי
את התחת הקטן והסקסי שלך אליי. אני רוצה ללטף אותו."
"אתה רוצה ללטף את התחת שלי?"
"ב-בא-דיי!"
"ואם אני אבוא, אתה תשכב איתי? כי חבל יהיה לי לבוא סתם."
"אני אשכב איתך." אמר. "את באה?"
"אני באה." והיא ניתקה.

הוא הדליק את הטלוויזיה וראה סרטים מצוירים יפנים. להקת שחפים
עפו אל חבל הכביסה מול חלונו והעלו צללים על הקירות. כשהוא זז
קצת ימינה, סנוורה אותו השמש. הוא קם והסיט על השמש את
ה-וילון. סופר שלא יכול לכתוב הוא כמו קאובוי בארץ האינדיאנים.
הכול זר ולא מוכר, ובגלל זה מאיים. וכדי לשרוד הוא צריך ללמוד
את השפה של האינדיאנים כדי שיראו בו בנאדם.
הוא היה כותב בלי תוכנית, נותן לעלילה להתפתח כרצונה. מניח
לדמויות לומר מה שברצונן, לפעול על-פי דחפיהן ודחפיו.
חשב אם כדאי לשתות קפה. לבסוף ויתר. בטלוויזיה המגל המטורף
גיחך את חיוכו המפלצתי. ("אני משתין בנזין ומחרבן נפט!") הוא
עבר לערוץ מצוירים אחר ועקב אחרי האפרוח הקטן טוויגי מתחמן את
סילבסטר החתול. הוא מבוגר מידי בשביל זה. איפה היא? משעמם
בשנייה זו של השנה.
אולי ינסה לכתוב משהו בכל זאת. הוא פנה אל המחשב והאכיל אותו
בנייר. ואז הקיש:

הירח עמד כחבצלת לבנה מעל העיר שטופת ההורמונים. המגל נע מוכה
שרעפים בין הדיסקוטקים המפויחים של העיר התחתית. הוא ביקש
אלכוהול לנפשו המסוייטת. גברת יפיפייה בעלת לבוש צמוד ביקשה
ממנו אש. הוא נרתע רגע ממנה ואז ניסה לחפש את המצית שלו וקירב
אותו לקצה הסיגריה שבפיה. הלהבה שפרצה מהמצית גרמה לבחורה
לצעוק בבהלה ולהירתע אחורנית בעוד הסיגריה שבפיה נופלת ממנה אל
אחת השלוליות שתחת רגליהם. "אני מצטער." אמר המגל, וכיוון את
עוצמת הלהבה ליותר קטנה ובלתי מזיקה. "לא נורא." אמרה הבחורה
והוציאה סיגריה חדשה מהחפיסה, מקרבת אותה ביד רועדת ללהבה.
נפשו של האיש המטורף ביותר בדפיוצר זה כמהה לפתע גם היא
לסיגריה, והוא ביקש ממנה אם תוכל לתת לו אחת. "בטח." אמרה.
(איך יש לו מצית אבל אין לו סיגריה?) היא נתנה לו לאקי סטרייק
והוא הדליק אותה בחרמנות בעוד היא מביטה עליו בחיוך קטן. "אתה
לא מהסיפור הזה." אמרה לו. "מאיפה אתה?" הוא חש שהנה הוא נתפס.
עלו על חזותו הלא מקומית ויזרקו אותו לקלבוש. "אני מ'המגל'."
אמר. "איפה שרצח כל השנה." היא חייכה ושאלה אותו אם הוא רוצה
בחברתה. "נעשה סיבוב בארים." אמרה. "נשתה עד כלות החושים
שלנו." הוא הביט אל חבצלת הירח בעיניים דומעות ואמר לה שזה
יהיה לו לעונג לעשות איתה סיבוב בארים. "יופי." אמרה. "ואחר-כך
נתחתן, וייוולדו לנו ילדים חמודים, ונקרא להם מיקו ו-מיכה,
ונחייה חיי אושר, עושר וכושר

נשמעו נקישות בדלת. "מי שם?" שאל, מניח לכתיבה. "היי, אדוני,
זה שמעון חמוטל!" הוא פתח את הדלת והניח לה להיכנס עם זר
חבצלות לבנות. "מעניין." אמר. "רק עכשיו כתבתי משהו שבו יש
חבצלות." היא הציצה ב-מה שכתב והלכה למטבח להכין לה קפה.
"הבטחת לי סקס." אמרה. הוא חיבק אותה מאחור, וידה רעדה עם
הכפית. "את יודעת שאני אוהב אותך?" שאל. נוזלי סיכה שטפו את
איבר מינה כי הייתה לה חרמנות, והיא חשה אותם נוזלים על ירכיה.
"גם אני חרמנית," אמרה. "כל-כך חרמנית שאתה לא מאמין עד כמה."

הם הזדיינו ארוכות.